נבלה מי שחונה ככה!

התבוננו לרגע בתמונה שבראש המאמר. ככה לא חונים נכון?! איזה בן אדם תופס שתי מקומות חניה בצורה כל כך לא מתחשבת? זה בטח בגלל שיש לו רכב יקר נכון? הוא גם בטח בחיים הגיע אל העושר שלו בדריסה כל כך לא מתחשבת כלפי אחרים. ועם זאת, אולי המצב הראשוני שנראה מאד ברור כשמתבוננים בתמונה ,הוא לא בדיוק המציאות? אם אתם כעסנים או חיים עם כעסנים לעיתים, ממש מבלי להגזים, נוצרת שם תפיסה שונה מאד מהמציאות האובייקטיבית. תגללו לרגע את המאמר לסופו והתבוננו בתמונה שמסבירה איך נוצר המצב הזה. זה נראה כבר שונה, נכון? מדוע זה קורה לנו הכעסנים? הנה:

המנגנון ההישרדותי

כשאנחנו כועסים, מופעל במוח שלנו מנגנון הישרדותי שנועד לשמור עלינו בחיים. קוראים לו מנגנון freeze-fight-flight (למי שרוצה ללמוד עליו קצת יותר יכול לחפש ברשת מידע על מערכת העצבים הסימפתטית). בעיקרון כשאנחנו נתקלים באיום קיומי על החיים שלנו, מופעלת המערכת העצבית הזו שלוחצת על "הגז" ומכינה את הגוף שלנו למאבק. אנרגיית הגוף שעסוקה בשגרה מופנית כמעט כולה אל השרירים. הרי אנחנו צריכים כוח כדי להיאבק באיום הזה.

מה קורה בגוף בזמן הזה?

מערכות לא חיוניות כמו מערכות העיכול והרבייה נכבות, הכבד מפריש גלוקוז (סוכרים שהם אנרגיה זמינה לשרירים), הנשימה הופכת מהירה יותר והריאות מייצרות יותר חמצן שגם הוא נדרש בשרירים והלב מגביר את הקצב וכלי הדם מתרחבים. כל זה על מנת להזרים דם עשיר בגלוקוז ובחמצן אל השרירים.

ואיך זה מרגיש לאותו אדם?

הנשימה קצובה ולכן הפה מתייבש. הלב דופק בקצב מהיר. זרימת הדם המוגברת יוצרת תחושה של חום פנימי ואפילו הזעה. ואם אנחנו עדיין במנוחה, יש עודף של אנרגיה בשרירים והתוצאה של כך היא רעד של הידיים ושל הרגליים.

זה לא מזכיר כעס?

אם תחשבו על כך, אלו תופעות פיזיולוגיות שאנחנו מרגישים בזמן התקף של כעס ובנוסף להם יש בנו תחושה של מלחמתיות. פשוטו כמשמעו. שאנחנו חייבים לנצח מישהו, להכריע אותו למרות שאולי באותם רגעים יש גם חלק אחר של המוח שאומר: "אולי לא כדאי? אולי אפשר לנהל את זה אחרת?". החלק ההישרדותי כל כך חזק שהוא פשוט מכריע ואז אנחנו מתפרצים בכעס. בעבר, לנצח משמעו היה להרוג את האויב הזה. אבל היום בעולם המודרני"האויב" הוא אחד שחתך אותנו בכביש, או אמר מילה לא מתאימה, או עשה מעשה שלא נראה לנו ולכן אנחנו חייבים "לנצח" אותו במילים, בתנועות גוף, בהתעלמות וכד'.

מדוע עולה דווקא המנגנון הזה בשעת כעס?

על התשובה הזו אנחנו עונים בצורה מקיפה בסדנאות לניהול כעס. באופן כללי התשובה לכך נעוצה בנסיבות העבר שלנו. אז היינו חסרי אונים מול מצבים כרוניים של אלימות, התעלמות, ביקורת, נטישה, מוות, מחלה או שנאלצנו לקחת על עצמינו בתור ילדים תפקידים של מבוגרים מבלי לבחור בכך. נוצר בנו הפחד להיות אנחנו והוא זה שמפעיל את המוח ההישרדותי הזה.

ואיך זה קשור למכונית מהתמונה?

כשאנחנו כועסים אנחנו רואים את העולם דרך המוח ההישרדותי, הוא רואה שני מצבים לנגד עיניו: "ניצחון" או הפסד". שחור ולבן. ולכן, יש בנו באותם רגעים יכולת פחותה לראות את המצב המורכב יותר, את האפור שבאמצע. המוח ההישרדותי מכריע מיד: יש כאן נבלה שחונה בצורה לא מתחשבת וצריך לעשות איתו צדק. להכריע ולנצח אותו.

אז איך יוצאים מזה?

למוח יש גם יכולת לבנות נתיבים נויירולוגיים חדשים בכל גיל. ולכן, עם הכלים המתאימים, אנחנו יכולים פשוט לאמן את המוח לראות מצבים בצורה רחבה יותר. זה רק עניין של אימון חוזר ונשנה. היופי בתהליך הוא שברגע שזה שם, זה כבר לא ניתן למחיקה מהמוח והעולם נראה מקום רגוע הרבה יותר. זה לא אומר שאין מצבים שבאמת יש בהם אי צדק, אלא, שככעסנים אנחנו פשוט נוטים לראות מצבים דרך המוח ההישרדותי מאשר דרך המוח ההגיוני והרציונאלי. לפחות בעוצמות של המצב הוא נראה לנו דרמתי הרבה יותר ממה שהוא בפועל.

אם אתם מרגישים בשלים לעשות שינוי משמעותי בחיים שלכם דעו שזה אפשרי. מאות אנשים עברו תהליכים מוצלחים של ניהול כעס. התהליך עצמו איננו מסובך. החלק הקשה באמת הוא להודות בכך שיש לנו בעיה ולהגיע אל התהליך הטיפולי המתאים. כשזה קרה לי באופן אישי, זה היה רגע מבורך בחיים שלי. במבט לאחור זו הייתה נקודת מפנה משמעותית ששינתה כל כך הרבה דברים לחיוב בחיי. מזמין גם אתכם להצטרף אל התהליך המשמעותי הזה. הוא מגובה במחקר, בידע ובניסיון רבים מאד.

עמית

למידע על הסדנאות לניהול כעס לחצו כאן

למילוי שאלון ראשוני לבדיקת רמת הכעס שלכם לחצו כאן