חיפוש

סליחה ע(צ)מית


אחד הדברים המשמעותיים שקרו לי בחיי הייתה הסליחה שביקשתי. הסליחה על שהייתי תוקפני, כועס, מקטין, מבקר, צועק, משפיל, טורק, מתעלם. למרות מה שרובכם אולי חושבים, זו דווקא הייתה הסליחה לעצמי.

בכתבה הזו, אני מבקש לקחת אתכם למסע קטן לליבו של כעסן לשעבר. מסע שיסביר לכם מה קורה שם בשניות האלו של ההתפרצות ומדוע הסליחה העצמית הייתה אחת מנקודות המפנה המשמעותיות בחיי.

תהליך ניהול ושליטה בכעסים הוא בעיקרו מסע אל עצמך. כשאתה כועס זה די ברור שמישהו או משהו בחוץ הרגיזו אותך. הרי לא כעסת סתם. מישהו הרגע עשה משהו מאד מרגיז. הוא "חתך" אותך בכביש, או שהתעלם ממך בגסות, או שיצר "בלגן" שאתה צריך לסדר. אלו רק דוגמאות כמובן, אבל כשאתה מתחיל להיכנס לעומק העניין אתה מתחיל להבין שזה בכלל לא עניין חיצוני. למעשה הכעס מתרחש עמוק בפנים, בלב – במקום מאד כואב.

הכעס עולה בדרך כלל כשאנשים מרגישים לא קיימים. שלא מקשיבים להם, שלא שמים אליהם לב, שאין להם מקום. אני קורה לזה כשהם ב"מצב השקוף". אף אחד לא אוהב להרגיש כך אבל לכעסנים זהו מצב כרוני. הם הורגלו מגיל צעיר מאד להיות בו. מדוע? כי הם בדרך כלל גדלו בבתים ש"אימנו" אותם שוב ושוב להיות במצב הזה. דמיינו ילד שחי בבית עם הורה ביקורתי מאד. שכל מה שהוא עושה לא מספיק טוב. גם כשהוא מאד משתדל. הילד הזה יפתח די