בעיית השליטה בכעסים של דונאלד טראמפ

"אתה טיפש והעובד הכי גרוע בעולם. העבודה שאתה עושה נוראית והטענות שלך לא מעניינות אותי. על מה אני משלם לך בדיוק? עצלן!". מכירים מנהל שמרשה לעצמו לדבר כך עם עובדיו? בכתבה הזו אני רוצה להסביר מדוע ההתפרצויות האלו מתרחשות ומדוע דווקא אנשים כמו דונאלד טראמפ מרשים לעצמם להיות תוקפניים יותר עם העובדים שלהם. ובמקרה של טראמפ עם הציבור האמריקאי כולו. וגם להתייחס לסיבות העמוקות יותר לתוקפנותו.

לאחרונה שמתי לב להבדלים מאד מעניינים לגבי המקום שבו מתחוללות התפרצויות כעס אצל אנשים עם בעיית שליטה בכעסים. במקרה הקלאסי, ההתפרצויות מקבלות ביטוי בבית, בעיקר מול בני/בנות הזוג והילדים. יש שם הקטנה והשפלה של האחר בצעקות, במילים משפילות ובביקורת גדולה. זה סוג של פורקן של מתחים וכעסים שנצטברו בעבודה וביום יום שמחוץ למשפחה. שם, בעבודה, אף אחד לא היה מאמין שיש לאנשים אלו בעיית שליטה בכעסים משום שהמחיר שהם יכולים לשלם על התפרצות בעבודה הוא גבוה ויכול להגיע עד לפיטורין בעוד בבית, כל עוד גירושין לא על הפרק, המחיר נמוך יותר.

ומה קורה לאדם שמגיע לעמדת ניהול? בעיית הניהול והשליטה בכעסים תפרוץ את גבולות הבית והמשפחה ותגיע גם לעבודה. שם, באופן מדהים למדי, ככל שדרגתו תהיה גבוהה יותר כל הוא ירשה לעצמו "להתפרק" בכעס גם על העובדים שלו. הסיבה היא שככל שדרגתו בכירה יותר איום הפיטורין נמוך יותר ואפילו יש כאלו שיראו בכך את העוצמה הניהולית שלו. שכך הוא מביא לידי ביצועים טובים יותר (עובדה זו אפילו נחקרה ואומתה במחקר שנערך בטכניון בחיפה).

אבל, הסטטוס הטוב ביותר עבור המנהל הבכיר ה"כעסן" הוא למעשה כשהוא גם הבעלים של העסק. שם אין אף אחד מעליו שיכול לפטר אותו ואם עובדים יעזבו או יפוטרו בהתפרצויות הכעס, הוא פשוט יחליף אותם באחרים. גם, ידוענים וכוכבי טלוויזיה נמצאים באותו המקום בדיוק משום שהם פשוט שווים כסף לכלי התקשרות שבו הם עובדים ולכן "מכילים" את ההתפרצויות שלהם. הם בבחינת מנהלים בכירים לצורך העניין.

אז מה קשור דונאלד טראמפ לכל זה? הוא דוגמא קיצונית למה שתיארתי כאן למעלה. מדובר במיליארדר וידוען שפשוט יכול להרשות לעצמו להיות תוקפן ומתפרץ בכעסים. המחיר שהוא ישלם על התוקפנות שלו כמעט ולא קיים ואני מניח שגם האנשים סביבו, כולל משפחתו אגב, פשוט מרכינים ראשם לנוכח התוקפנות שלו. הונו הגדול הפך אותו לבעל הכוח במשוואה. זו הסיבה שהוא מרשה לעצמו לדבר ולהתנהג בצורה כל כך משפילה לנשים, מהגרים, אפרו אמריקנים, לנשיא ברק אובמה, להילרי קלינטון ולאחרונה ראינו גם שלתקשורת ולממסד האמריקאי כולו. ניתן גם לראות שהתמיכה בו מגיעה מאותו מקום של המנהל ה"כעסן" המקודם בעבודה. הכוחניות שבכעס נתפשת בעיני חלק מהאנשים גם ככוח לשנות ולהזיז דברים וזה לא מקרה שסיסמת הבחירות שלו היא " Make America Great Again" (נחזיר לאמריקה את גדולתה).

אבל, כמו בכל תהליך טיפולי שאני מקיים, אני מבקש עכשיו גם לרדת לשורש העניין. הרי טראמפ כמו כל אלו הסובלים מבעיית ניהול ושליטה בכעסים, לא נולד כועס. גם אצלו זה לא כתוב ב- DNA.

אז מה קרה שם בילדות? כשמתבוננים בילדותו של טראמפ מגלים כמה עובדות חשובות:

נתחיל בעובדה שטראמפ הוא אח רביעי מבין חמישה אחים ואחיות. פעמים רבות במשפחות מרובות ילדים יצוצו בעיות של ניהול ושליטה בכעסים. מדוע? משום שהילד הולך "לאיבוד" בתוך המשפחה. אין לו די נוכחות במשפחה והוא מרגיש כתוצאה מכך לא שווה. כשמסתכלים על ילדותו של טראמפ מגלים שעד גיל 13 הוא היה פרחח לא קטן ולמעשה נשר מבית הספר על רקע בעיות התנהגות. התנהגות פרחחית כזו היא בסך הכל דרך של ילד כזה למשוך תשומת לב שחסרה לו בביתו.

הדבר השני שעולה מילדותו היא העובדה שבגיל 13 נשלח לפנימייה צבאית לאור בעיות ההתנהגות שהיו לו בבית הספר. אתם יכולים לדמיין כיצד מרגיש ילד "בעייתי" שנשלח לפנימייה על רקע "הבעיות" שלו? ההרגשה היא של חוסר ערך מוחלט. מוציאים אותך, פשוטו כמשמעו, מהמסגרת המשפחתית על מנת "לתקן" את עצמך. איזו הרגשה נוראית.