"אתה טיפש והעובד הכי גרוע בעולם. העבודה שאתה עושה נוראית והטענות שלך לא מעניינות אותי. על מה אני משלם לך בדיוק? עצלן!". מכירים מנהל שמרשה לעצמו לדבר כך עם עובדיו?
בכתבה הזו אני רוצה להסביר מדוע ההתפרצויות האלו מתרחשות ומדוע דווקא אנשים כמו דונאלד טראמפ מרשים לעצמם להיות תוקפניים יותר עם העובדים שלהם. ובמקרה של טראמפ עם הציבור האמריקאי כולו. וגם להתייחס לסיבות העמוקות יותר לתוקפנותו.
למה אנשים כמו דונאלד טראמפ כועסים ותוקפנים?
לאחרונה שמתי לב להבדלים מאד מעניינים לגבי המקום שבו מתחוללות התפרצויות כעס אצל אנשים עם בעיית שליטה בכעסים. במקרה הקלאסי, ההתפרצויות מקבלות ביטוי בבית, בעיקר מול בני/בנות הזוג והילדים. יש שם הקטנה והשפלה של האחר בצעקות, במילים משפילות ובביקורת גדולה. זה סוג של פורקן של מתחים וכעסים שנצטברו בעבודה וביום יום שמחוץ למשפחה. שם, בעבודה, אף אחד לא היה מאמין שיש לאנשים אלו בעיית שליטה בכעסים משום שהמחיר שהם יכולים לשלם על התפרצות בעבודה הוא גבוה ויכול להגיע עד לפיטורין בעוד בבית, כל עוד גירושין לא על הפרק, המחיר נמוך יותר.
בעיית ניהול ושליטה בכעס אצל אדם בתפקיד בכיר
ומה קורה לאדם שמגיע לעמדת ניהול? בעיית הניהול והשליטה בכעסים תפרוץ את גבולות הבית והמשפחה ותגיע גם לעבודה. שם, באופן מדהים למדי, ככל שדרגתו תהיה גבוהה יותר כל הוא ירשה לעצמו "להתפרק" בכעס גם על העובדים שלו. הסיבה היא שככל שדרגתו בכירה יותר איום הפיטורין נמוך יותר ואפילו יש כאלו שיראו בכך את העוצמה הניהולית שלו. שכך הוא מביא לידי ביצועים טובים יותר (עובדה זו אפילו נחקרה ואומתה במחקר שנערך בטכניון בחיפה).
אבל, הסטטוס הטוב ביותר עבור המנהל הבכיר ה"כעסן" הוא למעשה כשהוא גם הבעלים של העסק. שם אין אף אחד מעליו שיכול לפטר אותו ואם עובדים יעזבו או יפוטרו בהתפרצויות הכעס, הוא פשוט יחליף אותם באחרים. גם, ידוענים וכוכבי טלוויזיה נמצאים באותו המקום בדיוק משום שהם פשוט שווים כסף לכלי התקשרות שבו הם עובדים ולכן "מכילים" את ההתפרצויות שלהם. הם בבחינת מנהלים בכירים לצורך העניין.
מה קשור דונאלד טראמפ לבעיית ניהול ושליטה על כעסים
אז מה קשור דונאלד טראמפ לכל זה? הוא דוגמא קיצונית למה שתיארתי כאן למעלה. מדובר במיליארדר וידוען שפשוט יכול להרשות לעצמו להיות תוקפן ומתפרץ בכעסים. המחיר שהוא ישלם על התוקפנות שלו כמעט ולא קיים ואני מניח שגם האנשים סביבו, כולל משפחתו אגב, פשוט מרכינים ראשם לנוכח התוקפנות שלו. הונו הגדול הפך אותו לבעל הכוח במשוואה. זו הסיבה שהוא מרשה לעצמו לדבר ולהתנהג בצורה כל כך משפילה לנשים, מהגרים, אפרו אמריקנים, לנשיא ברק אובמה, להילרי קלינטון ולאחרונה ראינו גם שלתקשורת ולממסד האמריקאי כולו. ניתן גם לראות שהתמיכה בו מגיעה מאותו מקום של המנהל ה"כעסן" המקודם בעבודה. הכוחניות שבכעס נתפשת בעיני חלק מהאנשים גם ככוח לשנות ולהזיז דברים וזה לא מקרה שסיסמת הבחירות שלו היא " Make America Great Again" (נחזיר לאמריקה את גדולתה).
אבל, כמו בכל תהליך טיפולי שאני מקיים, אני מבקש עכשיו גם לרדת לשורש העניין. הרי טראמפ כמו כל אלו הסובלים מבעיית ניהול ושליטה בכעסים, לא נולד כועס. גם אצלו זה לא כתוב ב- DNA.
אז מה קרה שם בילדות?
כשמתבוננים בילדותו של טראמפ מגלים כמה עובדות חשובות:
נתחיל בעובדה שטראמפ הוא אח רביעי מבין חמישה אחים ואחיות. פעמים רבות במשפחות מרובות ילדים יצוצו בעיות של ניהול ושליטה בכעסים. מדוע? משום שהילד הולך "לאיבוד" בתוך המשפחה. אין לו די נוכחות במשפחה והוא מרגיש כתוצאה מכך לא שווה. כשמסתכלים על ילדותו של טראמפ מגלים שעד גיל 13 הוא היה פרחח לא קטן ולמעשה נשר מבית הספר על רקע בעיות התנהגות. התנהגות פרחחית כזו היא בסך הכל דרך של ילד כזה למשוך תשומת לב שחסרה לו בביתו.
הדבר השני שעולה מילדותו היא העובדה שבגיל 13 נשלח לפנימייה צבאית לאור בעיות ההתנהגות שהיו לו בבית הספר. אתם יכולים לדמיין כיצד מרגיש ילד "בעייתי" שנשלח לפנימייה על רקע "הבעיות" שלו? ההרגשה היא של חוסר ערך מוחלט. מוציאים אותך, פשוטו כמשמעו, מהמסגרת המשפחתית על מנת "לתקן" את עצמך. איזו הרגשה נוראית.
מהיכן מגיע הכעס?
אבל זו גם נקודת המפנה של טראמפ הצעיר. במסגרת הצבאית אין מקום לתשומת לב שלילית והוא עד מהרה הופך לחניך מצטיין. אם היינו יכולים לרגע להתבונן בליבו של טראמפ הצעיר היינו רואים ילד שרוצה בכל מאודו להצליח ולרצות את הוריו ולהוכיח להם שהוא בסדר, שהוא שווה. שהוא קיים!
אם נוסיף לאמור אבא קשוח שגידל את ילדיו תוך שהוא מתווה להם דרך אחת בלבד והיא להמשיך את העסק המשפחתי, לא הייתה לטראמפ כל ברירה במצב הזה. למרות שרצה להיות שחקן בייסבול ואפילו היה די מוצלח בו, היה חייב ללכת בדרך שהתווה לו אביו. וזה מבטא יותר מכל את אובדן החופש להיות אתה. חווייה מאד שכיחה אצל כעסנים רבים ודלק לכעס רב.
טראמפ אמנם הצליח מאד בעסקיו, אך תוקפנותו היום, כמו אצל כעסנים רבים, מבטאת בסך הכל כאב גדול. כאב על כך שכנראה עדיין מרגיש בליבו שהוא לא שווה, שעדיין צריך להוכיח להוריו שהוא קיים ושהוא מוצלח ולא הילד הבעייתי שנשלח לפנימייה.
זאת הסיבה שהוא לא יכול לסבול הפסד, שהוא לא יכול שלא להצליח בעסקים. כל מפגש כזה עם כשלון לוחץ לו בדיוק על הנקודה הכי כואבת. והוא מוכן לעשות הכל, אבל הכל (!) כולל להיות תוקפני מאד על מנת שלא להרגיש את הכאב הזה.
הצלחתו הכלכלית של טראמפ לא מאפשרת לו לראות את עצמו
הבעיה המרכזית של טראמפ היא לא אישיותו התוקפנית. כשאדם מזהה את הבעיה הזו בעצמו הוא גם יכול לסלול לעצמו דרך חדשה. יכול לחפש פתרון וריפוי בדמות ניהול ושליטה בכעסים. שהוא תהליך מאד יעיל לכעסנים.
אפשר לצאת ממעגל הכעס. אבל טראמפ פשוט עשיר מידי. עושרו לא מאפשר לו לראות את התוקפנות ואת הכאב שהוא סובל כל יום למרות הצלחתו. משום שהוא עשיר מידי, הוא מרגיש שהוא יכול להיות תוקפני ככל העולה על רוחו.
הצלחתו הכלכלית הגדולה לא מאפשרת לו לראות את עצמו ולא מאפשרת לאחרים להראות לו את הבעיה הכל כך גדולה שמלווה את חייו. דווקא הליך הבחירות עושה איתו חסד ויכול לעמת אותו עם הרגשות הפנימיים האלו.
הוא לא נמצא עדיין במצב שהוא יכול לראות את הביקורת המוצדקת כלפי התוקפנות שלו אבל דווקא הפסד בבחירות הוא בבחינת פוטנציאל טוב עבורו להתבוננות עצמית. הפסד יפגיש אותו עם הפחד והכאב הגדולים ביותר שלו ויפתחו פתח קטן של אור בחייו לעשות שינוי. השאר תלוי כבר בו.
מאחל לך כשלון בבחירות טראמפ!
עמית לוי
"דולב" המרכז הישראלי לניהול כעס
למידע על הסדנאות "לנצח את הכעס" ו "להרגיע את הכעס" לחצו כאן