חיפוש

כעס בזוגיות - האם אפשר אחרת?


"שוב קנית טלפון חדש? כמה כסף אתה יכול להוציא על כל הגדג'טים שלך? אין בך טיפת אחריות!" "הטלפון הוא כלי עבודה שלי וזה בטח עדיף על לקנות כל שני וחמישי לק חדש ולשבת שעות עם החברות במריחה שלו ושל החיים שלך". נשמע מוכר?

כעס במערכת יחסים הוא דבר טבעי וטוב. יש לו את היכולת לפרוק רגשות עצורים ולנקות את ה"מערכת" הזוגית ואפילו להביא לשינוי של דברים שתקועים בתוך הזוגיות משום שהוא יכול להעמיד גבול ברור לצורך של אחד מבני הזוג או שניהם.

בשלב הזה תגידו לי שאני לא נורמלי כי אני בעצם אומר שלצעוק ולריב ולהשפיל אחד את השני זה דבר טוב ? אז בואו נתחיל כבר בהבחנה בחשובה בין הכעס שהוא רגש לבין אחת מצורות הביטוי שלו שהיא תוקפנות. אנשים פעמים רבות מחברים בין השניים למשהו אחד ואז לכעוס = לצעוק, לגדף, להשפיל, לריב...

זה לא חייב להיות כך. אפשר לכעוס ולנתב את הכעס למקום בונה, למקום של תקשורת. נכון, פעמים רבות יש לנו מחסום שלא מאפשר לנו לבטא את מה שאנחנו באמת מרגישים ורוצים ואז התוקפנות היא סוג של מנגנון שמשחרר החוצה את מה שקשה לנו לאמר בזמנים רגועים יותר. תחשבו על כמה פעמים בשעת ריב יצאה מכם האמת העמוקה שלכם החוצה?

אז איך אפשר לנהל ויכוח בצורה בונה? על מנת לענות על השאלה הזו אני רוצה לסקור בפניכם שלשה סוגי תקשורת בין בני זוג (ובני אדם בכלל...):

מדברים בעוצמה - תקשורת אגרסיבית

מדוע מתלווה פעמים רבות לכעס גם התוקפנות? האמת שהתשובה לכך די פשוטה. כשמישהו אחד מתחיל במתקפה, התגובה האוטומטית והמיידית של הצד השני תהיה לתקוף בחזרה. זה קשור למנגנון קדום שקיים במוח של כל אחד מאתנו שמטרתו להגן עלינו. הוא קרוי מנגנון fight or flight (לחימה או מנוסה) והוא פועל כשאנחנו מזהים איום חיצוני עלינו שצריך לחסל כרגע, בין אם במנוסה או בתקיפה בחזרה. (אם תרצו לקרוא עליו קצת יותר בפירוט תוכלו לעיין בכתבה "איך מנהלים את הכעס ואם זה בכלל אפשרי?"). זאת הסיבה שוויכוחים בין בני זוג יכולים להתדרדר מאד בקלות. מספיק שתהיה שם אפילו תוקפנות מרומזת על מנת להסלים את חילוקי הדעות לריב של ממש. כל צד מרגיש מותקף ומושפל על ידי השני וזה גורר תגובת נגד והסלמה די מהירה של הוויכוח. אצל כל אחד מופעל המנגנון הקדום במוח ופשוט מתחיל מעגל של "לחימה" הדדית.

וכשאני אומר תוקפנות זה לא חייב להיות תמיד בהרמת קול. תוקפנות היא כל פעולה שמטרתה להקטין ולהשפיל את האחר. זה גם יכול להיעשות בצורה מאד שקטה אבל עם מילים משפילות ומקטינות. סוג של כנות ישירה ופוגענית בדיוק כמו השיח הקצר איתו פתחתי את הכתבה. אבל מישהו התחיל בתוקפנות וגרר את הצד השני לריב נכון? נכון מאד אבל גם הוא עשה זאת כי עמוק בתוכו הרגיש מותקף ומושפל. בדוגמא שבפתיחת הכתבה, התגובה של האישה לרכישה של הטלפון כנראה נובעת מהעובדה שהיא מרגישה שעצם הרכישה היא מעשה שלא מתחשב ברגשותיה ולכן מרגישה מושפלת ומותקפת ממנה.

(לא) מדברים – תקשורת פאסיבית/חסרה

תקשורת פאסיבית היא ממש כמו שהיא נשמעת. אחד מבני הזוג מעביר מסר לשני על ידי כך שהוא לא מבצע פעולה מסויימת. לדוגמא "שוכח" להוריד את הזבל למרות שכשביקשו ממנו לעשות זאת ואמר "בסדר". יש כאן מסר חבוי שאומר בעצם "אני כועס ולא יכול/רוצה לאמר זאת ולכן אני משאיר לצד השני להבין שאני כועס על ידי ההתנהגות הפאסיבית שלי". לפעמים זו התנהגות מודעות ולפעמים היא ממש לא. כשהיא לא מודעת זה סימן ברור להדחקה של כעס וגם של רגשות אחרים.

תקשורת חסרה היא מצב די דומה משום שכאן אמנם יש דיבור בין בני הזוג, ולכאורה מדברים על הכל, אבל(!) חוץ מעל העניין עצמו. יש מחסום או חשש להעלות את הנושא עצמו ואז מתחיל דיבור סביבו וכלפי משהו שלא קשור בכלל לעניין. הכעס לא יכול לצאת על מה שבאמת כועסים עליו ואז מחפשים איזה עניין אחר לפרוק עליו את הרגשות האלו. לדוגמא, נניח שהאישה ביקשה חוות דעת על בגד חדש שקנתה ובן הזוג אמר "זה יפה אבל אני פחות אוהב את הצבע הזה". בת הזוג יכולה לפרש זאת בכיוונים שונים : שהוא לא אוהב את הבגד, אולי את הגזרה של הגוף שלה ואולי אפילו אותה... עכשיו, אם היא משתמשת בתקשורת חסרה, היא יכולה למצוא את עצמה שומרת בבטן את העלבון ולכעוס על בן הזוג בהזדמנות אחרת שלפעמים לא תהיה קשורה לאירוע כלל. ריב שלם יכול להתפתח כי נושא העלבון בכלל לא עלה לשיחה ביניהם.

אז מה עושים? תקשורת אסרטיבית

תקשורת אסרטיבית היא היכולת לאמר בצורה ברורה מה אתם מרגישים וצריכים ובלי לפגוע בצרכים וברגשות של האחר. בואו נפרק את זה רגע:

ברורה – אף אחד לא קורא את המחשבות שלכם. אם