איך יכול לחיות אדם כשהוא מרגיש חסר ערך ושאין לו את היכולת לשפר את מצבו? שהוא נחות מכולם ושכך הוא נועד להיות? זה מקום מתסכל מאד, מקומם, מכעיס! זה הסיפור של העניים בישראל וזהו מעגל של שמנציח בעיות רבות ובהן גם בעיות של כעסים ואלימות. בכתבה הזו, לאור פרסומם של דו"חות העוני, אני רוצה להתייחס לקשר שבין עוני לכעסים .
הקשר בין עוני לכעס?
כשאני מתבונן באנשים עם בעיות של ניהול ושליטה בכעסים, אני תמיד מוצא את אותו המכנה המשותף. למרביתם, תחושת ערך עצמי נמוכה ותחושה שאין להם בחירה חופשית בחייהם.
הסיבות לרגשות האלו בדרך כלל נעוצות בעבר, אי שם בילדותם. תראו, ככל שילדים גדלים , הם באופן טבעי רוצים לבטא יותר את עצמם ואת עצמאותם. הם מתחילים מהצמדות לגוף האם בשעת היניקה ואז זוחלים, הולכים, מדברים, מביעים רצונות ורגשות, מפתחים תחומי עניין, הולכים לחברים, לבית הספר, לצבא. אט אט מתרחקים מההורים ומפתחים עצמאות ואישיות משל עצמם. זה משהו טבעי. גיל ההתבגרות הוא השיא של ההפרדות הזו וההכרזה על העצמאות האישית.
אבל לכעסנים, משהו השתבש בתהליך הטבעי הזה. בכל פעם שהם רצו להתרחק לנתיב שלהם, ההורים שלהם החזירו אותם מיד לנתיב שלהם (של ההורים). לא אפשרו להם להיות עצמם. חלק מההורים עשו זאת באלימות, חלק בתוקפנות מילולית, חלקם בביקורתיות גדולה, חלקם תחת מעטה של דאגה גדולה לילד, וחלקם בצורה שקטה מאד אבל לא פחות תוקפנית הקרויה פאסיב אגרסיב.
האם ילד עני יהפוך בבגרותו לאדם כועס?
ילד שגדל תחת מצב שבו הוא לא יכול להתפתח להיות הוא עצמו, מפתח הרגשה בסיסית של נטישה. שהוא לבד משום שלא מקשיבים לו, שלא רואים אותו ואת הרגשות והצרכים שלו ולכן הוא גם כנראה לא שווה ולא מספיק טוב (אגב, לפעמים ההורה פשוט לא שם כי הוא חולה או חלילה מת). ואז מתפתח מנגנון הכעס. הכעס על כך שאתה לא חופשי, שאתה בעצם לא אתה.
הכעס הזה הוא מנגנון הגנה ששומר עליך. על מי שאתה באמת אי שם בליבת המהות שלך. ואז הילד הזה, גדל להיות מבוגר שחושב כל הזמן שהוא לא מספיק טוב, ולא שווה והוא הופך לאדם כעסן ומתוסכל שמעביר את זה הלאה לילדים שלו עד שמגיע הרגע המשמעותי שבו מתקיימת הבחירה החופשית האמיתית לשנות את הכעסים ולטפל בהם מן השורש. הרי אף אחד לא נולד כועס.
ואחרי כל ההסבר המלומד הזה, אני רוצה לרגע להתייחס למגזר העניים בישראל. לאיזה מבוגר יתפתח לדעתכם להיות ילד עני? ילד שצריך להילחם על מנת האוכל היומית שלו, שגר בבית דל שעצם קיומו תמיד נמצא תחת סימן שאלה.
ילד, שחי בעולם דיגיטלי ורואה מה יש לאחרים ושאין לו והוא ממש מרגיש את זה בבטן הרעבה שלו! ילד שחי עם הורים מתוסכלים שלא מצליחים לצאת ממעגל העוני לא כי הם לא רוצים אלא כי המדיניות לא מאפשרת להם (לא אכנס לדיון הפוליטי אבל בכל מדינות העולם כשאתה נותן את הבסיס למחייה שהוא קורת גג בדמות דיור ציבורי– הפוטנציאל לצאת מהעוני גדול יותר. כי אתה יכול להיות עסוק בתעסוקה שתקיים אותך בכבוד ולא בלשלם משכנתא או שכירות שגומרת לך את מרבית ההכנסה).
ילד כזה ירגיש באופן כרוני אל מול הסביבה שלו לא שווה, לא קיים, שקוף. נטוש. לא על ידי הוריו אלא על ידי החברה הישראלית שבא הוא חי. ובדיוק כמו הילדים שגדלו בבתים הקשים שתיארתי קודם לכן, גם לו תהיה את ההסתברות הגדולה לגדול עם בעיות של ניהול ושליטה בכעסים. אולי אפילו יפנה לאלימות ולפשע רק כדי לא להרגיש את התחושה הפנימית של השקיפות וחוסר הערך.
אם רוצים בישראל חברה בריאה יותר בנפשה, חברה רגועה יותר ומכבדת יותר צריך להילחם בעוני וזה קשור לדיור ציבורי, למערכות הזנה לילדים, למערכות החינוך ומערכות נוספות אחרות. זה לא חוכמה להילחם רק בפשע ובאלימות. הפושעים של היום היו פעם ילדים שגדלו במעגל העוני ולהשאיר את הטיפול בהם רק למשטרה זה פשע בפני עצמו.
שלא תטעו, אני לא אומר שכל אדם עני יגדל להיות פושע או אלים. אני אומר שזה מעגל שקשה מאד שלא להיות בו באיזו שהיא צורה של כעס. משליטה בכעסים בתוך הבית ועד אלימות ופשע של ממש. עוני זה צורת חיים שמזמינה בעיות ניהול ושליטה של כעסים ומישהו בממשל שלנו צריך להתעורר ולטפל בבעיות האלו מן השורש.
תחשבו מה אתם יכולים לעשות בחלקת החיים הקטנה שלכם? היכן אתם יכולים להתנדב? מה אתם יכולים לתרום על מנת שתהיה לנו חברה בריאה ורגועה יותר.
עמית.
למידע על הסדנאות "לנצח את הכעס" ו "להרגיע את הכעס" לחצו כאן