ברק אובמה וארונית הכעסים

ביום שישי האחרון נפל דבר באו"ם. מועצת הבטחון קיבלה החלטה אנטי ישראלית והסיבה העיקרית היא הימנעותה של ארצות הברית מהטלת וטו.

עכשיו תראו, אני לא מתכוון להכנס לוויכוח הפוליטי, הוא שייך לזירה אחרת אבל כן הייתי רוצה להתייחס למתרחש מנקודת מבט של זוגיות. שהרי ארצות הברית וישראל חיות בסוג של זוגיות ארוכת שנים ומה שקרה בשמונה השנים האחרונות בין ממשלת נתניהו לממשל אובמה כל כך מתאר מה שקורה גם בזוגיות רגילה בני אנשים רגילים. אז בואו נתחיל...

3 דרכים לניהול ויכוח

דמיינו לכם חילוקי דעות בין בני זוג. נניח על הוצאה כספית מיותרת שהוציא הגבר על נעליים חדשות וממותגות (נניח שעלו 2000 ₪). עכשיו תראו, הוויכוח בין השניים יכול להתפתח לכמה כיוונים.

הכיוון הראשון והבריא הוא שכל אחד יאמר מה שהוא מרגיש כלפי הרכישה של הנעלים. במקרה כזה, השיח הוא רגשי, בכלל לא שיח על נעליים. האישה יכולה לאמר שהיא מרגישה לא בשליטה על ההוצאות ושהיא חוששת ממצב כלכלי קשה, שהיא מרגישה שיש כאן חוסר התחשבות וחוסר בשיתוף ופגיעה במהות הזוגיות שלהם.

הגבר יכול לאמר שהוא מרגיש את הצורך בחופש להחליט על הלבוש שלו, על כך שהנראות שלו חשובה לו מאד ושהרכישה הזו היא סוג של פיצוי על עבודה קשה שהוא עובד בה ימים כלילות. אתם מבינים, זה לא דיבור על נעליים זה דיבור על מה מרגישים. כשכל אחד מקבל את ההכרה וההבנה הרגשית שלו הפתרונות יכולים להגיע מהר מאד.

אבל כששיח כזה לא קורה, יכולים להגיע הכעסים. הדיבור יהיה סביב הנעליים וסביב האשמות הדדיות כמו "את אף פעם לא מפרגנת" ו - "אתה בזבזן בלתי נלאה!". זה בעצם די דומה לשיח הקודם, עולים כאן הרגשות של כל אחד אבל בצורה תוקפנית ומעליבה. וזה כשלעצמו לא מביא לפתרון רגשי. אף אחד לא מבין את השני כי מדברים רק על נעליים. וחוסר ההבנה הרגשי הזה, תחושת ההקטנה והכעס מאוחסנים ב"ארונית הכעסים" הפנימית וממתינים לפורקן.

האפשרות השלישית היא זו שלא יהיה שיח כלל. האישה תראה את הנעלים ולא תאמר דבר. זה לא אומר שהיא לא מרגישה כלום אבל היא, מסיבותיה שלה, כרגע מעדיפה שלא להתייחס. שלא תטעו היא עדיין כועסת אבל לא מגיבה. וגם כאן הרגע התרחש דבר מכריע.

הכעס הזה וכל הרגשות שלה לגבי הרכישה שלא קיבלו מענה לא הולכים לשום מקום! הזמן ממש לא עושה את שלו. כעסים ורגשות לא מתאדים ביום קיץ חם, לא נשטפים במקלחת ולא נעלמים לאחר ארוחה טובה. הם שם, מאוחסנים ומקוטלגים באותה "ארונית הכעסים" וממתינים לרגע המתאים(?) לצאת החוצה.

ההתפרצות

תזכרו שמה שכל אחד רצה זו הבנה רגשית. שפשוט יבינו מה הוא מרגיש. זה היה מספק. אני חוזר שוב , זה לא היה ויכוח על נעלים. אבל הצרכים הרגשיים לא קיבלו מענה. ואז, בדרך כלל ברגע הכי לא מתאים, הארונית נפתחת ויוצאים כל הכעסים והרגשות שהצטברו שם. ואם מדובר באפשרות השלישית שתיארתי, שהיא הדחקה, ההתפרצות של הרגשות מתוך הארונית תהיה עוצמתית במיוחד כי אפילו כעס או צעקה אחת לא היו שם.

מה שאובמה עשה ביום שישי האחרון הוא לפתוח את "ארונית הכעסים" שלו. במשך שמונה שנים הוא נראה שהוא צבר וצבר, וצבר וצבר.. התחושה היא שהוא נאלץ פעמים רבות לבלוע את הצפרדע. שמונה שנים כאלו עברו עליו עד שהגיע הרגע שאין לו מה להפסיד.

הוא כבר סיים את הכהונה שלו. שוב אל תטעו, אני לא מדבר פוליטיקה, אני מדבר רגשות. שמונה שנים הוא צבר רגשות, גם אובמה הוא בן אדם אחרי הכל. ואז הגיע יום שישי האחרון. במעשה תוקפני דרך הימנעות בהצבעה כאילו נקם בישראל ובנתניהו. הוציא את כל מה שהצטבר אצלו בצעד יוצא דופן ותוקפני - בהתפרצות של כעס.

השיח האסרטיבי

כשאתם רבים רק על הנעלים, אתם לא בכיוון. אפשר ללמוד ולהתאמן על ביטוי הצרכים הרגשיים שלכם וגם על היכולת להבין את הצרכים של הצד השני. קוראים לזה שיח אסרטיבי ואם הוא לא מתרחש "ארונית הכעסים" שלכם פשוט נכנסת לפעולה בדיוק כמו אצל אובמה. תתבוננו פנימה. יש לכם מישהו שאתם מחזיקים עליו כעס ישן? חדש? זו הארונית והיא רק ממתינה לרגע הכי פחות מתאים להפתח.

שיח אסרטיבי הוא חלק משמעותי מהתוכנית לניהול ושליטה בכעסים של מרכז דולב. רוצים לדעת עד כמה אתם שולטים בכעסים שלכם? כנסו לשאלון מבוסס המחקר שלנו ובדקו את עצמכם.

עמית.

למידע על הסדנאות "לנצח את הכעס" ו "להרגיע את הכעס" לחצו כאן