האם אי פעם מצאתם את עצמכם עושים משהו שלא מתאים לכם? הרגשתם שאתם לא חופשיים ושמישהו מכופף אתכם לעשות את זה בניגוד לרצונכם? התרגזתם? אם השבתם בחיוב על אחת מהשאלות המאמר הזה מיועד לכם. מזמין אתכם למוד קצת יותר על עצמכם ועל מנגנון הריצוי והאחריות שבכם.
הצומת
בתהליך הצמיחה של ניהול ושליטה בכעסים אני פעמים רבות מדבר על צומת ההתפרצות. הצומת הזו היא המקום שבו אני בוחר כשאני כועס לאן לפנות? האם לפנות לאוטומט של הכעס, להתפרץ, להשפיל ולהקטין? או לפנות לכיוון השני. לבחור לעצור את ההתפרצות , להתארגן מחדש ולבטא את מה שאני מרגיש באופן לא תוקפני. פשוט לדבר על מה שאני מרגיש ומה שאני צריך. המודעות לצומת הזו היא אחת מהשלבים הראשונים של התהליך שעובר כל כעסן בדרך אל החיים הרגועים שלו.
אבל יש גם מפלס נוסף לאותה צומת. מתחת לכעס תמיד יש רגשות עמוקים יותר. הם אלו שבעצם מפעילים אותו והא באופן פרדוקסאלי בכלל לא הבעיה, הוא רק סימפטום לכך שיש משהו עמוק יותר שצריך התייחסות.
ציפורן חודרנית
תחשבו על המצב הבא: אתם נמצאים אצל הרופא עם הילד ועם אבא שלכם שבא לעזור. לנער צריכים להוציא ציפורן חודרנית. זה הליך לא נעים שכולל הזרקת הרדמה וחיתוך קצת אגרסיבי של הציפורן. עכשיו תראו, נניח שהרופא רוצה לסיים עם זה כמה שיותר מהר ומתייחס לילד שלכם כאל ציפורן אחת גדולה, ונניח שאבא שלכם כבר אמר לכם במשך חודשים שאתם מזניחים את הילד ושצריך לטפל בבעיה ושהיא לא תעלם מעצמה. הוא שם בעצם כדי לוודא שזה אכן קורה כי כבר הייתם בעבר אצל הרופא ולא הצלחתם לעבור את ההליך. הילד שוב מפוחד מאד מהזריקה ומהתהליך כולו וזקוק לזמן שלו על מנת להסכים לתחילת התהליך.
והינה הרופא ניגש אל המזרק ומתקרב לשלוח את ידו אל הנער :-) . הילד מתחיל להכנס להיסטריה ולא מוכן לעבור את ההליך, אבא שלכם ברקע צועק : "תחזיק אותו, צריך לסיים עם זה", הרופא מתלונן שאי אפשר ככה ושיש לו לחץ גדול היום ושצריך שהרגל תהייה יציבה אחרת הוא לא יכול להתחיל. ברקע, אני מזכיר לכם, הילד פשוט צועק מפחד. אתם בלית ברירה מחזיקים אותו חזק, הרופא מזריק, חותך ומסיים עם זה סוף סוף.
רק מלכתוב את המילים האלו אני כבר מרגיש לחוץ...
אתם יוצאים מהמקום, כשהילד ממרר בבכי ואז מגיעים לרכב והוא לא נפתח. כנראה נגמרה הסוללה בשלט. אבא שלכם מציע שאולי תלכו לחנות סמוכה שהוא ראה ותקנו סוללה. ואז...אתם מתפרצים עליו ללא שליטה. צועקים עליו שיפסיק לתת הוראות ושאתם יכולים לסדר את זה בעצמכם!
אז מה באמת קרה כאן?
שמתם לב שבסיפור שלי מישהו חסר?... אתם! מה שאתם מרגישים, מה שאתם צריכים. מה שאתם חושבים שנכון. זה סיפור שכיח מאד אצל כעסנים שהם שוכחים את עצמם. בסיטואציה שתיארתי יש המון רצונות. של הרופא, של האבא, של הילד אבל זה הסיפור מנקודת מבטכם. אולי בכלל לא רציתם לבוא ורציתם לאפשר לילד לבחור מכוחותיו בזמן שלו לטפל בבעיה? אולי רציתם לפני ההליך הטכני שהרופא יסביר לו מה עומדים לעשות על מנת שירגיע אותו? אולי בכלל לא רציתם שאבא שלכם יהיה שם?
איפה אתם בכל הסיפור הזה. כשאתם לא שם, אחרים נכנסים לתוך הוואקום הזה וההרגשה היא שמישהו מכתיב לכם מה לעשות. בתוך הריצוי הזה אתם נעלמים כלא קיימים וזה מקורו העמוק יותר של הכעס שלכם. זה כעס על כך שאינכם יכולים להיות מי שאתם בוחרים להיות. לאחר שכל הסיפור נגמר הכעס הפנימי הזה , שאגור עכשיו בפנים, מחפש דרך לצאת החוצה ואז כל מה שצריך זה שלט אחד קטן שלא פותח את הרכב...
צומת הריצוי היא הצומת העמוקה יותר של הכעס. היא אחת מהמקורות שלו. היא המקום שבו אתם תמיד בוחרים באופן אוטומטי לרצות את האחרים מבלי לעצור רגע ולחשוב על עצמכם. על מה מתאים לכם, מה הצורך הרגשי שלכם. יש שם ביטול אוטומטי של מי שאתם. וזה לא סתם שנראה לכם שמכתיבים לכם מה לעשות. זה קשור לעברכם, למקום שבו אז ההורה/ים הכתיבו לכם בצורה תוקפנית ומאד ברורה כיצד עלכם לנהוג. נסיון העבר שלכם הרפה את השריר הזה של הרצון ומהות הפנימיים. אבל הוא רק הרפה – לא חיסל אותו לחלוטין.
בסדנאות ניהול ושליטה בכעסים של מרכז דולב אנחנו נכנסים ל"חדר הכושר" ומאמנים מחדש את השריר הפנימי הזה לפעול. אז שבפעם הבאה שמבקשים מכם משהו, רגע לפני האוטומט תחשבו עם עצמכם – מה אתם רוצים וצריכים. אבל חשוב לא פחות להביא את הרצון שלכם באופן לא תוקפני. אבל על זה כבר אתייחס במאמר נפרד. כשחושבים על זה לעומק, זה די פשוט להיזכר בעצמך.
עמית
למידע על הסדנאות "לנצח את הכעס" ולהרגיע את הכעס" לחצו כאן