הירי בלאס וגאס - התפרצות כעס קיצונית?

אתחיל בכך שאומר שרצח הוא מקרה קיצוני מאד של ניהול כעסים ובטח כשמדובר בטבח המונים כפי שהתרחש בלאס וגאס. חלילה אין בכוונתי לרמוז שבכל אחד שיש לו עניין עם ניהול כעסים טמון רוצח. זה הרי ברור שלא. הרצח הנורא הזה הוא פשוט הזדמנות להבין את הסיבות העמוקות לכעסים. קל יותר לראות ולהבין אותן כשהן מוגברות. במאמר הזה אנסה לשפוך קצת יותר אור על העולם הפנימי של הרוצח, סטיבן פאדוק, ולמה שיכול היה לגרום לאדם מן השורה לבצע מעשה כזה נורא.

הנה כמה עובדות על פאדוק

נתחיל בכמה עובדות רלוונטיות שליקטתי מן העיתונות על הרוצח סטיבן פאדוק. הוא היה הבכור מבין ארבעת בניהם של שודד בנקים ומזכירה. אימו הסתירה ממנו כל ילדותו את העובדה שאביו נמצא בכלא לאחר שנתפס והיה ברשימת המבוקשים ביותר של ה – FBI בארצות הברית. שכניו העידו שהוא היה בעל אישיות מסוגרת למדי ושלא היו מסוגלים לפתח איתו שיחה. גם אחיו מעיד על אישיות נוקשה ועל כך שלא בטח באף אחד ותמיד שאף להיות בשליטה. בנוסף, סופר על כך שפאדוק החל להמר לאחר נישואין קצרים וכושלים. אחד ממנהלי הקזינו שאותו פקד פאדוק, מדווח שפאדוק "התנהג כאילו כולם עובדים אצלו ושהוא נעלה לעומתם".

נטישה פיסית ורגשית

האמת שבעובדות הקצרות האלו יש המון מידע חשוב. נתחיל בכך שמנקודת מבטו של פאדוק, אביו לא היה נוכח. תחילה לסירוגין ואז באופן "מפתיע" כשנכנס לכלא. אתם יכולים לדמיין כיצד נראים של חייו הרגשיים של ילד, בן בכור שאביו פשוט נעלם מחייו ושאימו, מזכירה במקצועה, שצריכה לגדל אותו ואת שלשת אחיו? התוצאה הבלתי נמנעת היא תחושת נטישה. גם נטישה פיסית של האב וגם נטישה רגשית של האם שעסוקה בהתמודדות הכלכלית. אצל ילדים נטושים מתרחש מנגנון מאד שכיח והוא מעין דיבור פנימי שאומר: "אם מי שאמור להיות הכי קרוב אלי ולאהוב אותי ולשמור עלי לא נמצא איתי, כנראה שמשהו בי מקולקל". זו תחושה של בושה גדולה שמי שאתה, המהות שלך – מקולקלת ושאין לה זכות קיום. אני מזכיר שכשאני אומר "נטישה" לפעמים הנסיבות הן פאסיביות כמו אמא חלילה חולת סרטן שנאבקת על החלמתה בבית חולים ושאיננה פנוייה רגשית ופיסית לילדים, ולעיתים הן אקטיביות כמו אלימות וביקורת כרוניים מצד ההורים.

העולם הוא מקום מאיים ולא מוגן

אחת התוצאות של הנטישה הזו והעדר תשומת הלב היא התחושה שהעולם הוא מקום לא בטוח ואפילו מקום מאיים. מדוע? כי אתה נאלץ להתמודד רגשית ולפעמים גם התמודדות פיסית עם העולם לבדך. אף אחד לא באמת מבין אותך והילד הנטוש מרגיש לא מוגן ושאין לו באמת על מי לסמוך אלא על רק על עצמו. המון כאב כרוך בלהיות לבדך בעולם הרגשי ולכן, כמנגנון הגנה, האדם מפתח סוג של עור פיל לרגשות שלו וגם לרגשות של אחרים. זה פשוט כרוך בכאב גדול מידי עבורו להרגיש אותם. בנוסף, יש שם גם פחד גדול. הרי אתה לבד! ועל מנת להפחית את הפחד הזה, מתפתחת שליטה היא מנגנון שיוצר וודאות. שימו לב איך זה מתחבר לעברו של פאדוק כמו כפפה ליד...

אחריות

אני יכול רק להניח, שבן בכור עם אבא נעדר ואמא שעובדת קשה לפרנסת הבית, ייקח אחריות על אחיו הקטנים יותר. הוא יהפוך להיות מן אבא בוגר כזה בעל כורחו. ואבא לתפיסתו זה כנראה זה מפרנס, עוגן יציב. מדוע אני חושב שזו היתה תפיסתו של מאדוק? משום שמאדוק גם היה מהמר. פעמים רבות מגלים שהמהמרים מגיעים מרקע שבו הפגינו כלפיהם נוקשות והעמידו בפניהם ציפיות גבוהות. במקרה של מאדוק, אני יכול להניח שאלו ציפיות שהוא הציב לעצמו מתוך הנטישה ועל מנת להרגיש שווה ובעל ערך. בנוסף, מהמר מאמין כי בזכייה אחת גדולה יוכל לקבל הכרה והערצה ובכך "לרפא" את תחושת הלבד והנטישה והכאב שכרוכים בכך. שימו לב שפאדוק החל להמר לאחר נישואין כושלים. כלומר, לאחר שקיבל שוב אישור לכך שהוא לכאורה לא ראוי – נטוש.

הטבח