הפעם אני רוצה להיעזר בסרטון הוידאו הקצר. רואים בו אדם שיושב המחשב בעבודה ואז פתאום ללא התראה מתפרץ על המחשב וזורק אותו לעזאזל. איך זה קורה כל כך מהר ואיך אפשר לשלוט על משהו שמתרחש כל כך במהירות? אתחיל מהמסקנה של המאמר הזה: ההתפרצות היא סופו של תהליך שנבנה שם הרבה קודם...
הכל עובד נגדי היום
דמיינו את הסיטואציה הבאה: הייתם אצל הרופא עם הילד. אתם מתחילים את היום שלכם באיחור ואתם לחוצים להספיק כמה דברים במהירות. להדביק את הפער שנוצר בגלל האיחור שלכם. אתם מתחילים לעבוד ואז דברים נתקעים לכם. המחשב לא עובד כמו שצריך, איזה דו"ח שהייתם צריכים לקבל לא הגיע מהמחלקה ונראה לכם שכל מה שאתם עושים לא הולך. כאילו הכל עובד נגדכם היום. עכשיו מגיע המנהל שלכם ומבקש משהו דחוף ומוסיף שמן למדורת הלחץ שלכם. טוב אולי נשתה קפה ונעשה איזה אתחול לבוקר הזה? ואז את מגלים שבדיוק נגמר החלב במקרר. נו באמת!!!!!!!!!!!!
אקדח טעון
ברגע זה אתם כבר כמו אקדח טעון. מספיק שמישהו עכשיו יבוא אליכם עם איזה עניין קטן ואתם יכולים להתפרץ נכון? אולי כבר תתפרצו על המקרר או מכונת הקפה ואם זה לא יקרה בעבודה, כי שם יכולות להיות השלכות להתפרצות, אז זה יאגר כל היום ובדרך הביתה זה יכול לצאת בכביש על איזה אידיוט שלא נוהג כמו שצריך או כשתגיעו הביתה, זה יצא על הילדים או בני הזוג. על משהו קטן תהיה התפרצות גדולה. הילד ישפוך איזו כוס מים על הרצפה ואז הכל, אבל הכל, ישתחרר החוצה. כל התסכול, הלחץ וההרגשה שהכל עובד נגדי יצא החוצה על הילד שסך הכל לא שם לב לכוס.
זה לא בפרופורציה (?)
בעצם אנחנו רואים שההתפרצות היא פורקן של הצטברות רגשית שלא קיבלה מענה ונאגרה, ונאגרה ונגארה עד שאין לכם יותר את הקיבולת להכיל עוד משהו אחד קטן. ההתפרצות היא מנגנון שמשחרר אתכם מהעומס הרגשי הצבור. אלא שיש לו מחיר, זה לא פורקן שמתרחש לחלל הריק. זה יוצא בדרך כלל על מישהו קרוב ובצורה תוקפנית. זו הסיבה שהסביבה הרבה פעמים לא מבינה את התגובות הלא פרופוציונאליות שלכם. "על כוס מים אתה ככה מתנהג? מה קרה לך?". אתם לא מתפרצים באמת על הכוס מים. המים הם רק הטריגר שמצית את שחרור ההצטברות הרגשית התוקפנית.
מטען קודם...
זוכרים שבסיפור שלי הבנאדם הגיע באיחור לעבודה כי היה אצל הרופא עם הילד? אולי גם שם היו הצטברו רגשות? אולי הייתם כבר טעונים לפני הגעתם בכלל לעבודה? מה אם הרופא אבחן משהו קצת יותר מדאיג משפעת? יכול להיות שמצטברים שם רגשות כמו פחד, אי וודאות, חוסר שליטה, חוסר אונים, תחושת אחריות , נטל נפשי כבד כזה. יש כאן משהו שמצריך עכשיו טיפול יותר רציני, משהו שידרוש מכם כוחות. עם המטען הרגשי הזה הבחור הגיע לעבודה, שהיא גם מקום שדורש כוחות ואנרגיה שמעמיסה על הנפש שמלאה ממילא מהרופא. ואז כל דו"ח, מחשב או חלב יכולים להיות טריגרים בעצמם למצב רוח תוקפני.
ההתפרצות היא סופו של תהליך
אתם מבינים? ההתפרצות הזו שמתחרשת בשניות ונגמרת תוך דקה או שתיים, לא התחילה באותו הרגע. היא לא באמת הגיעה משום מקום. היא נבנתה שם הרבה לפני כן, לפעמים כמה ימים לפני כן. זו הצטברות רגשית שמחפשת מוצא וכרגע אתם יודעים להוציא אותה בכלי העיקרי שאתם מכירים והוא התוקפנות. אין לכם חלופה אחרת כרגע.
אז מה עושים במקום להתפרץ?
בסדנא לניהול כעסים אנחנו מתחברים מחדש את הרגשות שלנו ולומדים להביע אותם בצורה בריאה ונכונה יותר. לדוגמא, אפשר לצאת מהרופא ולהתקשר לבת הזוג ולאמר לה משהו כמו "הייתי אצל הרופא ואני מודאג, מפחד ממה שאנחנו עלולים לגלות. זה מרגיש לי כבד על הלב ואני בתחושת אחריות כבדה מאד. קשה לי". זה לבטא את מה שאתם מרגישים למנוע את ההצטברות הרגשית. תבינו שכשאתם תוקפים אתם אומרים בדיוק את זה אבל בצורה תוקפנית. זה מה שמשתחרר שם , לא רק רגש הכעס. את ההתפרצות אנחנו עוצרים הרבה לפני שהיא בכלל מגיעה לרגע ההצתה. אנחנו עושים את זה על ידי ההבנה והביטוי של הרגשות שלנו. זהו שריר רפוי אצל כעסנים רבים שאנחנו פשוט מאמנים מחדש. אפשר לצאת ממעגל הכעס והתוקפנות.
עמית
למידע נוסף על הסדנאות לניהול כעסים לחצו כאן