אם הייתי מבקש מכם לתאר אדם שנמצא כרגע בהתקף של כעס, סביר שהייתם מתארים אדם שצועק או מדבר בטונים חזקים. תוכן המילים שלו מקטין ומשפיל ואולי הוא אפילו זורק איזה חפץ על הרצפה או טורק איזו דלת. זה קורה לו גם בשברירי שניות! משהו נאמר או נעשה והוא מגיב לזה בהתפרצות גלויה וברורה של כעס. כשהוא בתוך ההתקף הזה, התחושה שצריך להיזהר ממנו. האמת שגם הכעסנים עצמם מעידים על "ירידת מסך" בזמן הזה. כאילו זה לא הם באותם רגעים. אלא שיש גם כעסנים מסוג אחר, כאלו שההתפרצות שלהם היא פנימית ופחות נראית לעין. אלו, לעומת המתפרצים קרויים דחסנים משום שהכעסים שלהם אצורים בתוכם ופחות נוטים להתפרץ החוצה ויותר כלפי פנים.
איזה סוג של כעסנים אתם?
המתפרצים
כדי להבין מה עובר על הדחסנים נרצה קודם להבין דווקא את המתפרצים. כבר ציינו בעבר שההתפרצות היא סופו של תהליך (ראו המאמר "התפרצות כעסית"). ההתפרצות משחררת רגשות שהיו אגורים בתוכנו ושאינם יכולים עוד להשאר בפנים והכעס הוא בסך הכל המנגנון שמשחרר אותם. הרגשות האלו חייבים לצאת החוצה ואז איזה טריגר קטן בעולם החיצון מצית את הכעס ומשחרר את הקיטור הרגשי שנצבר.
בואו ניקח דוגמא: נניח שלאדם מסויים היה יום מלחיץ בעבודה עם המון תקלות וגם כמה קונפליקטים שהתעוררו מול קולגות או לקוחות. סביר שיצטבר שם מטען רגשי שכולל לחצים, חששות, כעסים, תסכולים, חוסר אונים, אי צדק וכד', כל אחד והמטען האישי שלו כמובן. והנה מגיע סוף היום ואותו אדם מגיע לביתו והילד שלו מבקש עזרה בשיעורים בצרפתית, אבל מה לעשות שהוא פחות מבין את החומר הזה בצרפתית שהוא כבר שכח מזמן.
עכשיו, תבוא ההתפרצות על הילד שבעצם משחררת את כל הרגשות מכל היום העמוס הזה. הקושי של הילד בצרפתית מדגיש שוב את חוסר האונים והתסכול שנצברו במשך היום בעבודה. אלא שבעבודה, לא היה אפשרי להתפרץ ומה שנאגר ומשתחרר עכשיו מול הילד: "כמה פעמים אמרתי לך שאתה צריך להקשיב בשיעורים?! אתה לא מכין שיעורי בית בצרפתית ואז אתה מגיע למצב הזה! אתה לא מקשיב בשיעור ואז מטיל עלי את האחריות ללמד אותך? אני לא מוכן לזה. תסתדר בעצמך, אתה ילד דפוק! לא מגיע לך שאעזור לך".
ואז התחושה הראשונית היא של הקלה. ההצטברות הזו השתחררה החוצה. אמנם בצורה תוקפנית שפגעה במישהו חיצוני, אבל השתחררה. אצל המתפרצים התוקפנות שייכת לקבוצה הגלוייה שתיארנו קודם לכן.
הדחסנים
אצל הדחסנים מתרחש תהליך שונה. אותה הצטברות רגשית שנאגרה שם לא מתפרקת בהתפרצות כלפי חוץ אלא נשמרת בפנים ומתפרקת קודם כלפי פנים. איך? בתוקפנות עצמית. במקום להוציא את התסכול , הלחץ, חוסר האונים ושאר הרגשות החוצה המתקפה מופנית פנימה: "איזה אידיוט אני שאני לא מלמד אותו מספיק צרפתית, איך שכחתי את כל החומר הזה? הרי פעם הייתי תותח בשפה הזו. אני כזה דפוק. לא מגיע לו אבא כזה שלא יכול לעזור לו!".
אתם מבינים? זו אותה ההתפרצות אלא שהיא מופנית כלפי פנים. וההבדל המשמעותי לעומת ההתפרצות החיצונית הוא שהפורקן הזה הרי מופנה כלפי פנים ולכן אין באמת תחושה של הקלה. זה לא באמת יצא החוצה. לכן, התחושה אצל הדחסנים היא של כבדות פנימית, של מטען רגשי שלא מתפרק פשוט מכביד רגשית ומדגיש הרבה יותר מאשר אצל המתפרצים את תחושות הדכדוך, המירמור והדיכאון. התחושות האלו גם ילוו אותם משך זמן גדול יותר שלפעמים יכול להמשך ימים ואף יותר מכך.
השחרור המבוקר של הדחסנים
יחד עם זאת, למרות שמרבית התוקפנות של הדחסנים מופנית כלפי פנים, גם להם יש גבול לקיבולת הפנימית שדורש שחרור כלפי חוץ. ולכן שימוש בדרכים סמויות יותר של תוקפנות יהיה נפוץ יותר אצלם. דברכים כמו פאסיב אגרסיב, עקיצות מילוליות או פעולות תוקפניות מאחורי הגב של אחרים הן פעולות תוקפניות שקטות יותר מאלו של המתפרצים והן משחררות בכל פעם חלק מהקיטור הרגשי גם כלפי חוץ ומאפשרות מידה מסויימת של הקלה.
סיכום
ראינו בעצם שהמתפרצים אוגרים ומשחררים כמות גדולה של רגשות בהתפרצות קצרה ומקבלים ממנה הקלה. הם מתחממים מהר ומתקררים מהר. הם זקוקים לטריגר קטן שיצית את ההתפרצות ומביא לפריקה וההקלה. לעומתם, הדחסנים אוגרים ומתפרצים כלפי פנים ולא חווים את ההקלה ולכן משך ההתקף שלהם יכול להיות ארוך מאד והתחושה הפנימית היא של מרמור ודכדוך. הם ישחררו תוקפנות חיצונית מידי פעם ובדרכים סמויות יותר שלא מנקות אותם לחלוטין מההצטברות הרגשית כמו אצל המתפרצים.
כמובן שיכול להיות שלפעמים יהיו כעסנים שמשלבים בין השניים. מקרים בהם תתפרצו ותתנקו ומקרים בהם תדחסו ותתקפו את עצמכם. כל מקרה לגופו כמובן. מה אתם מזהים שאתם יותר? מתפרצים או דחסנים? ניהול הכעסים רלוונטי לשני הסוגים כמובן. לא באמת משנה לנו אם ההתפרצות היא פנימית או חיצונית. התפרצות היא התפרצות ואותה אנחנו רוצים לשנות.
עמית לוי
למידע על הסדנאות לניהול ושליטה בכעסים לחצו כאן