
פעמים רבות כשמגיעים אלי משתתפים לסדנאות הדבר הראשון ששואלים אותי זה איך מגיעים למצב הזה שבו לא תהיה התפרצות? הרי היא מתרחשת בשבריר שנייה, זה פתיל קצר או מאפס למאה בשניות. מה כבר יכול לעזור לכעס העוצמתי הזה בזמן כל כך קצר? במאמר זה שתי תשובות לשאלה הזו.
ההתפרצות היא סופו של תהליך
נתחיל בכך שנזכיר שבמאמר קודם ששמו "התפרצות כעסית" התייחסתי לכך שההתפרצות עצמה היא למעשה סופו של תהליך. התפרצות כעס מתרחשת ברגע אבל היא נבנית לאורך זמן שהוא בדרך כלל די ארוך לפני כן. זה יכול להיות כמה שעות או אפילו כמה ימים לפני כן. ההתפרצות הכעסית היא למעשה פורקן של רגשות שהצטברו ושלא קיבלו מענה או ביטוי. זו אגב גם הסיבה שהתחושה המיידית שמרגישים לאחר ההתפרצות היא הקלה, משום שהיה שם שחרור של ההצטברות הזו.
אז הדבר הראשון שאנחנו עושים בתהליך של ניהול כעסים הוא להתחיל ולהבין יותר ויותר מה הם הרגשות שמצטברים שם ואשר מניעים את הכעס וההתפרצויות שלנו. הדבר השני הוא ללמוד שפה חדשה של תקשורת שמאפשרת לנו לבטא את הרגשות והצרכים שלנו בצורה שאיננה תוקפנית, בצורה בריאה ונכונה יותר. לשני אלו קיימים כלים מאד יעילים.
מה הטעם?
אלא, שזה עדיין לא עונה על השאלה איך כל התהליך הזה של הבנת הרגשות והצרכים והביטוי החדש שלהם יקרה בתוך אותו שבריר שנייה של התפרצות כעס. על מנת לענות על זה אני מבקש להסביר לכם כדוגמא שתבהיר את הנושא כיצד גומלים ילדים מהרטבת לילה?
לילד שמרטיב במיטה שמים סדין חשמלי מיוחד שמחובר לזמזמם. כשהוא מרטיב, הסדין מפעיל את הזמזם וכאן מגיעות הוראות להורים שנראות קצת משונות. צריך לקום אל הילד, להעיר אותו ולקחת אותו לשירותים. עכשיו נשאלת השאלה הטבעית מה הטעם לקחת אותו לשירותים? הרי כל הפיפי כבר יצא במיטה.
הגמישות הנויירולוגית
אז יש טעם כמובן והוא נויירולוגי. המוח שלנו הוא איבר גמיש מאד שיודע ללמוד ולייצר נתיבים חדשים מיום הלידה ועד יום המוות. אם יצא לכם לנסוע במדינה שבה נוהגים בצד שמאל של הכביש אני מניח שבהתחלה זה היה מאד מבלבל. לאן מביטים כשפונים? כשעוקפים? היכן מפעילים את האיתות והיכן את המגבים? וכך הלאה. אלא, שככל שיעבור הזמן המוח שלנו מתרגל למצב החדש משום שהוא מייצר נתיב נויירולוגי חדש שיודע כיצד לנהוג בצד שמאל של הכביש. זה כבר הופך לאוטומט קל ולא לנסיעה שדורשת מאמץ רב כפי שקורה בתחילת הדרך.
יצירת הנתיב בדיעבד
נחזור להרטבת הלילה. הטעם בלהעיר את הילד והושבתו באסלה הוא נויירולגי. הפעולות האלו יוצרות מצב שבו נוצר קישור במוח של הילד בין ההרטבה ליקיצה לישיבה באסלה. כך שוב ושוב מתורגל המוח עד שהדבר הופך לקל ופשוט עבורו ומגיע הרגע המיוחל שבו הוא פשוט מתעורר והולך לשירותים. כך זה עובד בהרטבת לילה וכך זה עובד בדיוק גם בניהול הכעסים. אנחנו מאמנים את המוח בתחילת הדרך להתנהל אחרת בדיעבד. גם אם התרחשה התפרצות כעס ("הרטבה") אנחנו משתמשים בכלים של ניהול הכעסים למרות שזה נראה לא הגיוני הרי ההתפרצות כבר התרחשה. אלא שאנחנו פורצים את המעגל ההתנהגות ועושים משהו שונה. לומדים להתבונן על הרגשות, מתאמנים על ההבעה שלהם ומשתמשים בכלים מקצועיים נוספים שאנחנו לומדים במהלך התהליך הזה.
ככל שאנחנו מתאמנים שוב ושוב , המוח שלנו יוצר נתיב דומיננטי חדש שמהווה חלופה לנתיב הכעס שהולך ומתיישן, עד שמגיע הרגע המיוחל שבו גם ההתפרצות כבר לא מתרחשת והחלופה שנבנתה במהלך התהליך, נוטלת פיקוד גם בזמן אמת.
זו נקודת מפתח חשובה בתהליך ניהול הכעסים, שאנחנו דואגים להדגיש לאורך כל התהליך. כעס הוא לא עניין גנטי. הוא צורת התנהגות נלמדת שעוברת מדור לדור. לאלו מכם שיש ילדים, אני מניח שאתם רואים ניצנים של ההתנהגות הזו גם אצלם. הגמישות הנויירולוגית מאפשרת שינוי אצל כך אדם ובכל גיל. זה תלוי בעיקר ברצון , בכוונה ובכנות שלכם עם עצמכם. זה דורש בעיקר אימון חוזר ונשנה של השימוש בכלים שניתנים לכם במהלך התהליך.
עמית
למידע על הסדנאות לניהול כעסים לחצו כאן