לנו הכעסנים קשה מאד עם הצלחות וכישלונות. זהו נושא מאד רגיש ויש לו שורשים עמוקים בעבר שלנו. אחת הדוגמאות הטובות לכך הם שחקני ספורט שמתפרצים על שחקנים אחרים או שופטים כאשר הם מפסידים או חושבים שנעשה להם עוול. הכישלון פשוט לא יכול לבוא בחשבון! במאמר הזה נתבונן על זווית ההצלחה והכישלון דרך סרינה וויליאמס אלופת הטניס. ממליץ לצפות בסרטון הקצר לפני המשך הקריאה.
נסיבות העבר
הכעסנות איננה מגיעה משום מקום. היא תוצאה של נסיבות העבר שכל אחד מאיתנו גדל בהן. אם תחשבו על הילדות שלכם, היה שם כנראה אחד משניים: הורה דומיננטי מאד, כעסן בדרך כלל שגורם לנו להרגיש אנחנו לא בסדר. שאנחנו נכשלים במה שהוא מצפה מאיתנו. או הורה נעדר, כמו הורה שחולה במחלה כרונית, שגרם לנו לקחת איזושהי אחריות כלפי עצמינו או המשפחה שלנו. גם כאן, התחושה הבסיסית היא שאנחנו חייבים להצליח במה שאנחנו הצבנו לעצמינו.
ההצלחה היא סיפור רגשי
אם ניקח את סרינה וויליאמס כדוגמא, אנחנו רואים שילוב של שתי הנסיבות יחד. מצד אחד אבא שלה הוא דמות מאד דומיננטית בחיים שלה שפשוט מייעד אותה להצליח בתחום הטניס כבר מגיל צעיר. הוא מקפיד לשדר לה שהצלחה היא הדבר החשוב ביותר. למעשה הקשר הרגשי של סרינה עם אביה מבוסס על ההצלחה הזאת. כשהיא מצליחה הוא מרוצה, הוא משבח וכשהיא נכשלת, הוא נראה מנותק ממנה ומאוכזב ממנה. לכן, ההצלחה עבורה היא גם קשר רגשי אל אביה.
בנוסף, הטילו על כתפייה של הילדה הקטנה מהשכונה הבעיתיית בארצות הברית, את העול של להצליח עבור כולם. כלומר, ההצלחה שלה היא לא רק ההצלחה הפרטית שלה. היא ההצלחה הכלכלית של אביה וגם ייצוג של כל אלו מהשכונה שאינם מצליחים כרגע. בסרטון אחר של סרינה בילדותה אפשר לראות שכן מהשכונה שאומר לה : "את תנצחי בשבילי? נכון? בשביל כולנו כאן בשכונה". הוא למעשה אומר לה שההצלחה שלה תגרום גם לאחרים בשכונה להרגיש מוצלחים. זה חתיכת נטל כבד על ילדה בת 12.
זה לא אנחנו שנכשלנו
אז ברור שכעס יעלה שם באופן אוטומטי כאשר יש "כשלון". הספורט הוא מייצג לחיים. אין אדם שיכול רק לנצח כל הזמן. ולכן, כשאר הוא "מפסיד" עולים כעסים, בייחוד על אחרים שגרמו לנו לכשלון. מסתתר שם חשש כבד שהכשלון יביא איתו ניתוק רגשי, התרחקות, חוסר שביעות רצון של אחרים מאיתנו. בדיוק כפי שהיה אז בילדות.
ולכן, על מנת שלא נרגיש שאנחנו אלו שגרמנו לכשלון זה חייב להיות מישהו אחר. השופט, השחקן השני, המחבט. ואם אתם לא ספורטאים? בן או בת הזוג, הילדים, הקולגה בעבודה, זה שחתך אתכם בכביש. זהו אותו המנגנון בדיוק.
אז למה דווקא אנחנו פיתחנו כעסים?
הרבה פעמים שואלים אותי איך זה שלא כולם כעסנים. הרי אין אחד שגדל בנסיבות נקיות. לכל אחד יש איזה מטען שהוא סוחב נכון? אתם צודקים לחלוטין אם אתם גם חושבים כך. כל אחד גדל עם מטען. המבדיל בין הכעסנים לאחרים הוא שנסיבות האלו היו בעוצמות חזקות יותר מהאחרים ובעיקר שהן היו שם באופן כרוני – מתמשך. זה לא קרה בתקופה קצרה ונפסק. סרינה וויליאמס מילדותה ועד היום (!) היא אותה ילדה שחייבת להצליח. אביה נכח בכל המשחקים שלה גם בבגרותה.
השינוי
הכעס שלכם כיום הוא מנגנון אוטומטי שמפעילים אותו רגשות וניסיונות לא פשוטים מן העבר שלכם. אלא, שהיופי במוח שלנו הוא שהוא איבר גמיש. הוא יודע ללמוד גם משהו חדש. ברגע שמציגים לו חלופה חדשה, הכעס כבר לא חייב להיות חלק מהתגובה האוטומטית. על החלופה הזו בדיוק אנחנו עובדים בסדנאות לניהול כעסים. הכעס לא חייב להיות חלק מהחיים שלכם.
עמית
למידע על הסדנאות לניהול כעסים לחצו כאן