הנה סיפור אמיתי שקרה לי ולאשתי לפני כחודש. אשתי היתה במצב רפואי דחוף והרופא סירב לקבל אותנו. עולה כאן כעס נכון? גם רצון לעשות צדק ולפעיל אולי כוחניות על מנת לתקן את המצב , הרי בישראל אם לא דופקים על השולחן דברים לא זזים. האמנם? האם באמת אין חלופה אחרת? הנה:
הבעיה
בוקר אחד אשתי קמה עם כאב מאד חזק בכף היד שלה. ממש לא היתה מסוגלת להזיז את היד שלה. מעבר לכאב ולחוסר התזוזה אציין כי אשתי היא מעצבת גרפית וכי השימוש בכף היד שלה הוא כלי העבודה שלה. החלטנו שצריך לבדוק את זה אצל רופא אורתופד.
העניין הוא שהתור הבא לאורתופד היה לעוד חודש וחצי והמצב היה חמור עכשיו. היו לנו שתי ברירות. לחפש מישהו שמקבל עכשיו ולנסות להכנס אליו או ללכת למרכז לרפואה דחופה בעיר הסמוכה לנו, מרכז שאנחנו מאד לא סומכים עליו מבחינה מקצועית בגלל נסיון עבר גרוע בתחום האורתופדי.
הסירוב
הגענו אל קופת החולים כשאנחנו יודעים שהרופא עומד לסיים את שעות הביקור שלו ממש בקרוב. ובזמן שאנחנו מחפשים את החדר של הרופא קלטה אותנו אחת המזכירות של הקומה ושאלה מה אנחנו מחפשים.
הסברנו לה את המצב והיא ביקשה שנמתין רגע בזמן שהיא מתקשרת לברר עם הרופא אם הוא יוכל לקבל אותנו. לאחר הבירור היא עדכנה אותנו שהרופא לא יוכל לקבל אותנו משום שהוא צריך לעבור למרכז רפואי אחר למשמרת נוספת ושהוא מציע שניגש אל המרכז לרפואה דחופה, זה שלא רצינו לגשת אליו מלכתחילה.
החלופות
כאן עומדות בפנינו כמה אפשרויות. הראשונה היא הכעסנית הקלאסית. לצעוק, להתרעם לנסות בכל הכוח שלנו להכנס אל הרופא. הרי מדובר במישהי הכי יקרה לי שמצוייה כרגע במצוקה אמיתית. אבל, הכוח הזה שיכול לעיתים להביא לתוצאה הרצוייה גם גובה מאיתנו ומהאחרים מחיר.
מדובר בדרמה. ויש לנו ברירה ששמה תקשורת רגשית. התקשורת שאנחנו לומדים ומתרגלים בצורה משמעותית בסדנאות לניהול כעסים. בעיקרון הרעיון הוא לתת מקום לרגשות שלך וגם לאלו של האחר (עם דגש על אלו של האחר).
השיח
הנה, כך נשמע השיח הזה כפי שערכתי אותו בפעול מול הרופא. כשיצא המטופל האחרון מחדרו של הרופא, דפקתי בדלת ואמרתי: "היי, אני יודע שבדיוק סיימת ושאתה לחוץ להגיע למשמרת הבאה שלך, שאולי אתה רוצה לנוח בין המשמרות.
יחד עם זאת אשתי פה בחוץ סובלת מכאבים פתאומיים בכף ידה ואנחנו ממש חוששים ממה שקרה לה. שמענו את ההמלצה שלך לגשת למרכז לרפואה דחופה אבל יש לנו ניסיון גרוע מאד בעניינים אורתופדיים שם. אולי תוכל לראות אותה בכל אופן?"
תשובתו היתה: "כנסו, אשמח לטפל בכם". וזאת למרות שכמה דקות קודם בטלפון הוא סירב לאותה הבקשה. מדוע? משום שהתקשורת הקודמת היתה חסרה. היא היתה תקשורת "לוגיסטית" ולא רגשית. כשמדובר על העובדות יבשות כפי שהציגה לו המזכירה התשובה היתה שלילית. כשהשיח היה מבוסס על הרגשות שלו ושלנו, היה שם כבר שיתוף פעולה. זהו שיח על רגשות שיוצא מן הלב ופוגש את גם את ליבו של אחר.
כפי שציינתי, בסדנא לניהול כעסים אנחנו מתאמנים כמעט בכל מפגש על צורת התקשורת הזו. היא יעילה, מקרבת ומונעת כל כך הרבה דרמה...
עמית
למידע על הסדנאות לניהול כעסים לחצו כאן
(מאמר זה לקוח מתוך הספר "לנצח את הכעס" שיצא לאור בחודשים הקרובים)