חיפוש

כיצד רופא רוצח את אשתו?

עודכן ב: 3 ינו 2020


בשבוע שעבר שמענו על רצח נוסף של בעל את אשתו. ד"ר גיורא פראף שרצח את אשתו אסתר אהרונוביץ' הוא הדבר האחרון שאנחנו מדמיינים כשאנחנו חושבים על רוצח. איך יכול להיות שרופא, ששנים עוזר לאנשים רבים בארץ וברחבי העולם, עם לב רחב ותשוקה עזה להרפתקאות מגיע למצב כזה? במאמר הזה אני מבקש לתת הסבר רגשי-הגיוני מתוך ניסיוני הרב בעבודה עם כעסנים.

אך לפני כן אציין שני דברים חשובים:

האחד, הוא שכמובן לא כל כעסן הוא רוצח פוטנציאלי. לכעס יש צורות ביטוי רבות ולא כל כעסן צועק או ביקורתי יגיע לרצח או התאבדות. אלו הן קצוות מאד קיצוניים של הכעסנות. יחד עם זאת, המקורות הנפשיים דומים מאד ועליהם ארצה לפרט במאמר הזה.

השני, הוא שלמרות שאני מבקש להראות צד אחר למקרה, את צידו של הרוצח במקרה זה, זה לא מפחית ולא בגרם אחד את חומרת המעשה הנורא שחצה קו אדום מאד ברור. ההלם, הכאב, הצער והכעס יישארו מנת חלקם של בני המשפחה לשנים ארוכות. גם הסבל של הנרצחת לאורך השנים לא היה פשוט ואני לא יכול שלא להזדהות גם איתם כמובן.

מהי התנהגות כעסנית?

כשאדם פוגע, מעליב, מקטין, משפיל או מאיים על אדם אחר הוא למעשה מתנהג בהתנהגות תוקפנית. הוא יכול לעשות את זה בדרכים רבות. בצעקות, באלימות פיסית ועם זאת, תוקפנות היא לא תמיד קולנית או פיסית. ביקורת משפילה, שימוש במילים עוקצניות ופוגעות, שימוש בהומור על מנת להקטין מישהו אחר ואפילו הימנעות יכולה להיות תוקפנית (קוראים לה פאסיב אגרסיב). אגב, התנהגות כזו איננה מנת חלקם של גברים בלבד. מניסיוני לאורך השנים, מתוך כלל המשתתפים בסדנאות לניהול כעסים, כשלושים אחוזים הן נשים. הסיבה לכך היא שלכעסנות ולהתנהגות התוקפנית , יש שורשים בנסיבות העבר שבהם גדלו הכעסנים והם אינן מאפיינות גברים בלבד. יחד עם זאת, גברים יכולים לבטא ביטוי פיסי גבוה יותר בהתנהגות התוקפנית לעומת הנשים. במידה והביטוי הפיסי של התוקפנות הוא כרוני (קשור כמעט לכל התקף כעס) הם יצטרכו לעבור תהליך מקדים של הפחתת האלימות הפיסית לפני שיוכלו להגיע לסדנאות לניהול כעסים.

איך נולדת התנהגות כעסנית- תוקפנית?

כאמור, השורשים לכך מתחילים בעבר. בילדות בדרך כלל. המשותף לרוב הכעסנים הוא מה שאני מכנה מעבר מהנתיב הטבעי של חייהם אל התלם שמתוות להם נסיבות הילדות. קחו לדוגמא ילד שחיי את חייו הטבעיים ומשחק כדורגל עם חבריו בשכונה. פתאום מגיע אבא שלו כועס מאד וצועק עליו שיפסיק לשחק ויעלה הביתה ללמוד למבחן באנגלית. זה לא משהו שקורה באופן חד פעמי, זה מתמשך. שוב ושוב הילד מבין דרך הכעס של אביו שאסור לו להיות הוא עצמו. שהרצון החופשי שלו והתשוקה לכדורגל לא נחשבים. והוא מקשר זאת להבנה בסיסית שמשתרשת אצלו שמי שהוא בבסיסו, האדם שהוא, הפוטנציאל שהוא רוצה ויכול להביא לעולם, מקולקל ולא שווה. שהוא דפוק. אחרת מדוע הוא חוטף בכל פעם שהוא מנסה להיות עצמו? רוב הכעסנים יעברו לתלם הזה שמתווה האב על פי הדוגמא. שם, הם לא חופשיים יותר להיות מי שהם ולאט לאט הם גם מפתחים תכונה מאד בולטת של ריצוי. מדוע? משום שהם מחפשים תחושת ערך ומשמעות. כשהם מרצים אחרים, הם מקבלים משוב חיובי ותחושת ערך. שהם שווים. וזה מכסה על הכאב של ההרגשה שהם לא שווים דבר בנתיב הטבעי של חייהם.

לעיתים הנסיבות הן פאסיביות. כלומר לא תמיד צריך הורה כעסן או ביקורתי על מנת שתיוולד כעסנות. לדוגמא, זו יכולה להיות אמא דיכאונית שאיננה שם רגשית עבור הילדים. גם כאן, הילד שיחווה נטישה רגשית ויאמר לעצמו : "אם לא נמצאים איתי ולא דואגים לי, זה כנראה בגללי. משהו בי מקולקל. אני לא בסדר" . והמחשבה הזו בדיוק היא זו שגורמת לאותו ילד לעבור בבחירה לכאורה, מהנתיב הטבעי של חייו אל תלם חדש שהוא מתווה לעצמו. הוא יהיה ילד טוב, תלמיד טוב וישתדל לרצות את אימו על מנת לקבל יחס או חיבוק. כמובן שזה גם יכול להיות הפוך. שהוא יהיה בעייתי. מה יותר טוב מלקבל את אמא לשעה שלמה בשיחה עם המורה על מעשה שעשה בבית הספר?

ומה נסיבות העבר של גיורא פראף?

ביוטיוב קיים ראיון של רינו צרור עם פראף ומתוכו ניתן ללמוד מעט יותר על נסיבות העבר שלו. פראף, גדל לאימא ניצולת שואה ששנים רבות סיפרה לו על המחסור הגדו