בשבוע שעבר שמענו על רצח נוסף של בעל את אשתו. ד"ר גיורא פראף שרצח את אשתו אסתר אהרונוביץ' הוא הדבר האחרון שאנחנו מדמיינים כשאנחנו חושבים על רוצח. איך יכול להיות שרופא, ששנים עוזר לאנשים רבים בארץ וברחבי העולם, עם לב רחב ותשוקה עזה להרפתקאות מגיע למצב כזה? במאמר הזה אני מבקש לתת הסבר רגשי-הגיוני מתוך ניסיוני הרב בעבודה עם כעסנים.
אך לפני כן אציין שני דברים חשובים:
האחד, הוא שכמובן לא כל כעסן הוא רוצח פוטנציאלי. לכעס יש צורות ביטוי רבות ולא כל כעסן צועק או ביקורתי יגיע לרצח או התאבדות. אלו הן קצוות מאד קיצוניים של הכעסנות. יחד עם זאת, המקורות הנפשיים דומים מאד ועליהם ארצה לפרט במאמר הזה.
השני, הוא שלמרות שאני מבקש להראות צד אחר למקרה, את צידו של הרוצח במקרה זה, זה לא מפחית ולא בגרם אחד את חומרת המעשה הנורא שחצה קו אדום מאד ברור. ההלם, הכאב, הצער והכעס יישארו מנת חלקם של בני המשפחה לשנים ארוכות. גם הסבל של הנרצחת לאורך השנים לא היה פשוט ואני לא יכול שלא להזדהות גם איתם כמובן.
מהי התנהגות כעסנית?
כשאדם פוגע, מעליב, מקטין, משפיל או מאיים על אדם אחר הוא למעשה מתנהג בהתנהגות תוקפנית. הוא יכול לעשות את זה בדרכים רבות. בצעקות, באלימות פיסית ועם זאת, תוקפנות היא לא תמיד קולנית או פיסית. ביקורת משפילה, שימוש במילים עוקצניות ופוגעות, שימוש בהומור על מנת להקטין מישהו אחר ואפילו הימנעות יכולה להיות תוקפנית (קוראים לה פאסיב אגרסיב).
אגב, התנהגות כזו איננה מנת חלקם של גברים בלבד. מניסיוני לאורך השנים, מתוך כלל המשתתפים בסדנאות לניהול כעסים, כשלושים אחוזים הן נשים. הסיבה לכך היא שלכעסנות ולהתנהגות התוקפנית , יש שורשים בנסיבות העבר שבהם גדלו הכעסנים והם אינן מאפיינות גברים בלבד. יחד עם זאת, גברים יכולים לבטא ביטוי פיסי גבוה יותר בהתנהגות התוקפנית לעומת הנשים. במידה והביטוי הפיסי של התוקפנות הוא כרוני (קשור כמעט לכל התקף כעס) הם יצטרכו לעבור תהליך מקדים של הפחתת האלימות הפיסית לפני שיוכלו להגיע לסדנאות לניהול כעסים.
איך נולדת התנהגות כעסנית- תוקפנית?
כאמור, השורשים לכך מתחילים בעבר. בילדות בדרך כלל. המשותף לרוב הכעסנים הוא מה שאני מכנה מעבר מהנתיב הטבעי של חייהם אל התלם שמתוות להם נסיבות הילדות. קחו לדוגמא ילד שחיי את חייו הטבעיים ומשחק כדורגל עם חבריו בשכונה. פתאום מגיע אבא שלו כועס מאד וצועק עליו שיפסיק לשחק ויעלה הביתה ללמוד למבחן באנגלית. זה לא משהו שקורה באופן חד פעמי, זה מתמשך.
שוב ושוב הילד מבין דרך הכעס של אביו שאסור לו להיות הוא עצמו. שהרצון החופשי שלו והתשוקה לכדורגל לא נחשבים. והוא מקשר זאת להבנה בסיסית שמשתרשת אצלו שמי שהוא בבסיסו, האדם שהוא, הפוטנציאל שהוא רוצה ויכול להביא לעולם, מקולקל ולא שווה. שהוא דפוק. אחרת מדוע הוא חוטף בכל פעם שהוא מנסה להיות עצמו? רוב הכעסנים יעברו לתלם הזה שמתווה האב על פי הדוגמא.
שם, הם לא חופשיים יותר להיות מי שהם ולאט לאט הם גם מפתחים תכונה מאד בולטת של ריצוי. מדוע? משום שהם מחפשים תחושת ערך ומשמעות. כשהם מרצים אחרים, הם מקבלים משוב חיובי ותחושת ערך. שהם שווים. וזה מכסה על הכאב של ההרגשה שהם לא שווים דבר בנתיב הטבעי של חייהם.
לעיתים הנסיבות הן פאסיביות. כלומר לא תמיד צריך הורה כעסן או ביקורתי על מנת שתיוולד כעסנות. לדוגמא, זו יכולה להיות אמא דיכאונית שאיננה שם רגשית עבור הילדים. גם כאן, הילד שיחווה נטישה רגשית ויאמר לעצמו : "אם לא נמצאים איתי ולא דואגים לי, זה כנראה בגללי. משהו בי מקולקל. אני לא בסדר" . והמחשבה הזו בדיוק היא זו שגורמת לאותו ילד לעבור בבחירה לכאורה, מהנתיב הטבעי של חייו אל תלם חדש שהוא מתווה לעצמו. הוא יהיה ילד טוב, תלמיד טוב וישתדל לרצות את אימו על מנת לקבל יחס או חיבוק. כמובן שזה גם יכול להיות הפוך. שהוא יהיה בעייתי. מה יותר טוב מלקבל את אמא לשעה שלמה בשיחה עם המורה על מעשה שעשה בבית הספר?
ומה נסיבות העבר של גיורא פראף?
ביוטיוב קיים ראיון של רינו צרור עם פראף ומתוכו ניתן ללמוד מעט יותר על נסיבות העבר שלו. פראף, גדל לאימא ניצולת שואה ששנים רבות סיפרה לו על המחסור הגדול שחוותה. על הרעב הקשה בזמן ששרדה. היא היתה מספרת לו שהחלום שלה לאורך כל המלחמה היה לאכול לחם עם חמאה.
בילדותו , כך הוא מספר, אימו היתה חותכת את הלחם קרוב לחזה. הטראומה של השואה וההישרדות ריחפו באוויר שנים ארוכות. היא היתה אומרת לפראף שהוא צריך להיות רופא משתי סיבות עיקריות.
הראשונה היא שלהיות רופא זה לעזור לאלו שנמצאים במצב קשה, לפעמים לאלו שאין להם יכולת לקבל עזרה רפואית.
השנייה היתה שהיא ראתה שהנאצים משאירים את הרופאים היהודים בחיים, השאירו אותם לסוף ולכן אם יהיה רופא והוא יתקל במצב דומה לזה של השואה, יש לו סיכוי גדול הרבה יותר להינצל.
כמובן שאין כל שיפוט כלפי אימו של פראף. היא חוותה טראומה משמעותית. למעשה, אנחנו אף פעם לא מאשימים את ההורים. גם אותו אב כועס שלוקח את בנו מהכדורגל ללמוד אנגלית, גדל כנראה בבית שהביא אותו להיות כעסן.
כעסנות היא התנהגות שעוברת מדור לדור. היא איננה גנטית. לעיתים הכעסנים חושבים שזה גנטי משום שהם פשוט נולדו לתוך הנסיבות הכואבות וזה מה שהם מכירים מילדות. פראף, גדל לתוך מצוקת השואה של אימו, לתחושת המחסור וחוסר הביטחון הכללי בחיים.
באותו ראיון מספר פראף שהוא החליט להיות רופא ולקיים את הרצון של אמא שלו על מנת לגרום לה לנחת. הוא לקח על עצמו אחריות גדולה מאד לגרום לה להניח לכאב, לחששות ולדריכות הגדולה שהיא חיה בתוכה שנים רבות לאחר המלחמה.
אלא, שבמעשה הזה, הוא עבר מנתיב חייו הטבעי אל התלם. אני כלל לא בטוח שאילולא אימו, הוא היה רופא היום. מבחינתו, לא היתה לו את האפשרות לבחור במשהו אחר. וכמו כל אותם ילדים שגדלנו בנסיבות האלו, משתרשת אצלו התחושה הלא מודעת שמי שהוא בבסיסו מקולקל, לא שווה, לא קיים. אין לו את האפשרות להיות הוא עצמו.
ולא רק שהוא הפך לרופא, הוא הפך לרופא שמטפל באלו שאין להם יכולת לקבל טיפול רפואי במדינות עולם שלישי בעיקר. באותו ראיון הוא מספר שהוא ויתר על הכסף הגדול של הרפואה ואפילו פיתח אלרגיה לאנשים עשירים. כלומר, לאלו שיש להם. הוא מקיים בצורה מאד מדוקדקת את צוואת אימו ואת החיבור הרגשי העמוק כלפי המחסור.
נוסיף, שמעבר לנסיבות ילדותו פראף הוא "בוגר" מלחמת יום הכיפורים שוודאי הותירה אצלו פוסט טראומה חבויה. הוא חווה מוות, חוסר אונים, תחושה של אבדון. הינה, מה שאימו פחדה ממנו כל השנים מתרחש לנגד עיניו. עוד רגע המדינה תלך לאיבוד. אני יכול להניח שזה רק חיזק אצלו את התחושה שהוא באמת צריך לנהוג כפי שאימו חינכה אותו.
כמובן שבעצם היותו רופא, שמציל חיים ושעוזר לאנשים רבים חסרי כל ברחבי העולם, יש תחושת משמעות גדולה. פראף מציין שהוא הרפתקן וזה השתלב מאד עם עצם היותו רופא בינלאומי של הצלב האדום. ועדיין, חשוב לזכור שלו היתה ניתנת לו הבחירה החופשית הסבירות הגבוהה היא שהוא לא היה בוחר כלל בלימודי הרפואה.
אז איך מגיעים לרצח או להתאבדות?
אל התחום של הכעס הגעתי ככעסן לשעבר ואני יכול לספר שהיו רגעים בחיי שמחשבות אובדניות היו בי. מדוע? בבסיס החיים אתה מרגיש מירמור. שאתה לא חיי את החיים שלך. זה די ברור משום שעברת מהנתיב הטבעי של חייך אל התלם. אל המקום שנאלצת להיות בו ולא במקום שבחרת באמת.
אני מזכיר לכם שהתחושה הבסיסית היא שהנתיב הטבעי של החיים כלומר, מי שאתה מקולקל ולא שווה. ואז, אתה מחפש את המשמעות בתוך התלם. וזה על ידי כך שאתה מרצה אחרים וחי מהמשוב החיובי שהם מעניקים לך.
אבל לצד כל אלו, מתפתחת גם התנהגות כעסנית תוקפנית. וכשהייתי שומע את המילים "יש לך בעיה של כעס, אתה צריך לפתור אותה" עלתה בי התנגדות מאד גדולה. לעיתים הייתי על סף גירושין בשל כך וזה היה מקום רגשי קשה מאד (!), לי ולכל כעסן.
משום שאם אני לא שווה בתור מי שאני (בנתיב הטבעי), עכשיו אני גם לא שווה כשאני בתלם? אז מה נשאר? אין לי זכות קיום!. אני לא מצליח להיות בעל משמעות לא בנתיב הטבעי של חיי שאותו זנחתי לפני שנים רבות, ועתה גם לא בתלם. זה מקום רגשי קשה מאד. ולכן אחת המחשבות הטבעיות שיעלו הן : "אז אולי אגמור עם זה? פשוט אלך מהעולם הזה שבו אין לי כל ערך ומשמעות".
ומה קרה לפראף?
על פי עברו של פראף הוא היה נשוי בשלישית לנרצחת אסתר אהרונוביץ'. למעשה בראיון עם אשתו השנייה היא מספרת שהיא שמחה על כך שהוא התחתן בשלישית. היא סבלה מהטרדות רבות עד שהתחתן. פראף היה שולח אי-מיילים לכל המשפחה שלה ולעיתים גם עוקב אחריה. מדוע? משום שהגירושין הן כשלון בחייו. הוא לא מצליח לקיים משהו מאד בסיסי בחיים והם החיים המשותפים עם בת זוג (כבר בפעם השנייה).
אלא, שבמקום האובדנות מגיעה התנהגות אובססיבית כלפי אשתו השנייה. הוא לא יכול להיות זה שלא בסדר מאותה הסיבה שתיארתי קודם לכן. אם הוא זה שלא בסדר, אין לו זכות קיום ולכן הוא צריך להמשיך ולהאשים את אשתו השנייה בכישלון הנישואין. "זה לא אני שלא שווה, זאת את! ".
ואז, כשהוא נישא בשלישית הוא מרגיש שוב בעל ערך ויכול להניח לאשתו השנייה. אלא, שעבודתו יצרה מתחים וקשיים רבים בביתו. הוא מספר באותו ראיון שבנו בא אליו בטענות רבות שהוא אף פעם לא היה שם עבורו ברגעים שהיה צריך אותו.
כשהנרצחת מבקשת להתגרש הוא פוגש שוב את אותם שדים קשים. שוב הוא חש נכשל, בלי ערך. ילדיו כועסים עליו ואשתו מבקשת להיפרד. זה מציב אותו פעם נוספת במקום הרגשי הלא פשוט. המקום שבו אין לו זכות קיום. הפעם הוא כבר מבוגר יותר ואני יכול להניח שעברה בו המחשבה שאולי בגילו המתקדם הוא כבר לא ימצא זוגיות רביעית.
ואולי זה אפילו מביש להתגרש פעם שלישית. מה זה אומר עליו? כאמור, זהו מקום רגשי קשה מאד והוא מסביר מדוע פעמים רבות בעלים מתנהגים בקנאות גדולה כלפי בנות זוגם ומתקשים לשחרר אותן לדרכן. במקום האובדנות (שהיא תוקפנות עצמית) מגיעה שוב ההתנהגות התוקפנית כלפי אישתו.
וככל שהגירושין מתקדמים כך גוברים הכאב ותחושת חוסר האונים. ולכן רצח הופך למשהו שכבר בא בחשבון. אם הוא ירצח את אשתו, זה לא היא שנפרדת ממנו. זה הוא שנפרד ממנה. עד כמה שזה ישמע מוזר או מעוות הוא לא יחוש חסר ערך יותר, ובלי זכות הקיום בעולם הזה.
כפי שציינתי בתחילת המאמר, רצח הוא דבר נורא ובלתי מתקבל על הדעת. הוא גורם לכאב של שנים אצל אלו שנותרים מאחור. אהרונוביץ' סבלה שנים רבות מהתנהגותו התוקפנית של פראף. זו כנראה גם הסיבה שביקשה להיפרד. עם זאת, ניסיתי להסביר את המניעים הרגשיים של הרוצח וכמובן שאינני מצדיק את הרצח עצמו. מאחורי כל כעסנות יש כאב, מרמור ותחושה קשה של חוסר יכולת למצוא את מקומך הטבעי בעולם. התנהגות כעסנית נובעת ממגוון נסיבות של עבר כואב.
כמי שעזר למאות אנשים לעבור תהליכים מוצלחים של ניהול כעסים, אני יודע שזו לא גזירת גורל. נסיבות העבר של הילדות הן רק נקודת מוצא לחיים ועד שלא משנים את תפיסות העולם ומעניקים כלים יעילים לשינוי התנהגותי, ההשפעה שלהן יכולה להמשך שנים ארוכות ובצידן סבל מתמשך לכעסן ולקרובים אליו, עד למקרי הקיצון של רצח או התאבדות. השינוי יכול להיעשות בכל גיל. המוח שלנו תומך בשינוי ואני יכול לספר שלעיתים מגיעים אנשים באמצע שנות השבעים שלהם לסדנאות. התנאי האחד ליצירת השינוי הוא ההכרה של אותו אדם בבעיה והרצון לשנות.
עמית
למידע על הסדנא לניהול כעסים לפרטיים לחצו כאן
לשאלון מדעי לבדיקת רמת הכעס שלכם לחצו כאן