Blog

מירי רגב VS האקדמיה

September 18, 2017

 

וואו כמה כאב יש כאן בסיפור הזה והוא פשוט סיפור קלאסי של כעס. מירי רגב לא תוזמן להענקת פרסי אופיר השנה ואני רוצה לשפוך אור על ההיבט הרגשי שיש בכל הסיפור הזה ולאפשר לכם לראות מנגנוני כעס אוטומטיים בפעולה. מצהיר מראש שאני לא שופט אף צד אלא משתמש בסיפור הזה לצורך המחשה בלבד.

 

נתחיל במירי רגב. בראיון שהעניקה לאמנון לוי נחשף הסיפור הרגשי העמוק של מירי. מירי גדלה בבית ספרדי ובמשך תקופה ארוכה בילדותה התכחשה למוצאה המזרחי. בעיניה רצתה להיות ישראלית ו"להצליח" וזה מבטא בעצם משהו מאד עמוק – שלהיות ספרדי/מזרחי זה בעצם "להיכשל".. זה קיבל ביטוי בהתנגדות לכך שידברו איתה ספרדית ובכלל בהתנגדות לכל המסורת של משפחתה. בנוסף מירי מעידה שעד היום, לא שוחחה על כך עם ההורים שלה ולכן מלווים אותה רגשות גדולים מאד של אשמה, חרטה וכאב גדולים מאד.

 

והנה הייקום שלך את מירי להיות שרת התרבות. אתם מבינים את הדבר הזה? העניין הרגשי שלה הוא על רקע תרבותי והיא – שרת התרבות. עכשיו, מתוך הכאב המאד גדול ומתוך תחושת האשמה הענקית, ההתנגחות באי המזרחיות וקידום המזרחיות הם כמו דיבור להורים: "אני מצטערת, נתתם לי המון במזרחיות ואני רוצה שתסלחו לי. רואים אני מקדמת מזרחיים ונלחמת למענכם". כמה כאב...

 

אלא מה, שכמו כל כעסן המצוי לפני תהליך של ניהול כעסים, הרגשות יודעים לצאת רק בצורה אחת - בתוקפנות. והתוקפנות היא כלי שמטרתו להשיג הקטנה והשפלה של האחר. מדוע? כי אני מרגיש מושפל ומוקטן ואני צריך שהאחר יהיה קטן עוד יותר – זה יגרום לי להרגיש "גדול" באופן יחסי. זהו מנגנון אוטומטי של המוח הקדום שלנו שפשוט חש איום על הקיום הרגשי שלנו ולכן הוא חייב לשרוד על ידי חיסול האיום החיצוני (תוכלו להרחיב את הקריאה על מוח קדום בכתבה הזו).

 

והנה חדשה מרעישה: כשאנחנו תוקפים מישהו גם לו יש מוח קדום שמגיב בצורה אוטומטית. גם הוא לא רוצה להיות מוקטן ומושפל ולכן גם הוא עלול להשתמש בתוקפנות. ואם חשבתם שתוקפנות זה רק צעקות, אלימות או משהו מוחשי אז לתוקפנות יש מספר פנים ומה שקורה בין האקדמיה למירי רגב אלו שני סוגים של תוקפנות חבוייה: מעטפת אקדמית ופאסיב אגרסיב.

 

אסביר: כשאקדמיה מזמינה אומן לקרוא את שירי דארוויש מעוררי המחלוקת זו בעצם תוקפנות לכל דבר רק שהיא מסתתרת תחת "אקדמיה". זה כמו טיל שמכוון להשפיל ולהרגיז  את מירי. ואני מזכיר שוב, אני לא לוקח צד ושופט אף אחד. ומה היתה התגובה של מירי? פאסיב אגרסיב – פשוט התעלמות (יצאה מהאולם זוכרים? פאסיב אגרסיב היא תוקפנות על ידי המנעות). מזכיר לכם שהמטרה של כל אחד הוא להקטין ולהשפיל את האחר וזו תגובה תוקפנית, אוטומטית, השרדותית והיא ממש לא מנוהלת על ידי שום צד. הם במלחמה על הקיום שלהם ברגע זה.

 

השנה, האקדמיה כבר צופה את הבאות וכנראה על מנת לתת נוק אאוט במאבק הזה, פשוט לא מאפשרת למירי להגיע לטקס כלל. ההשפלה האולטימטיבית מסוג פאסיב אגרסיב. אבל אם לרגע שקעתם בטקס אופיר ובמאבק אני רוצה להחזיר אתכם להתחלה: לכאב, לאשמה. זה מה שמניע כל כעסן. הוא לא רוצה באמת לכעוס אבל לא יכול לסבול את הרגשות הפנימיים השליליים שבתוכו והוא יודע להוציא אותם רק בצורה אחת – בתוקפנות. וזו גם הסיבה שאחרי שאתם תוקפניים, יש בכם הקלה. הוצאתם רגשות החוצה, לא רק כעס.

 

בסדנא לניהול כעסים אנחנו לומדים להתחבר מחדש למה שאנחנו מרגישים באמת ומקבלים כלים לביטוי של אותם רגשות. כשזה קורה, אין צורך יותר בתוקפנות. ההקלה מגיעה בדרך אחרת. אנחנו מתייחסים גם לאשמה, לכאב, לתחושת הכשלון או לפחות לכך שדברים לא זורמים בחיים שלנו כפי שהיינו רוצים. את התוקפנות אפשר להחליף בנתיב חיובי ורוגע יותר. השלב הקשה ביותר בכל התהליך – הוא להודות בבעיה ולהרשם לסדנא. התהליך עצמו, איננו קשה ומורכב במיוחד.

 

וממש לפני סיום , אנחנו לפני החגים וזו תקופה נפיצה במיוחד לכעסנים. ממליץ לכם לחזור ולקרוא את המדריך לקראת החגים –"זהירות חגים לפניך!".
 

עמית

 

Please reload

פוסטים מומלצים

לא לכעוס - זה אימון של המוח

December 2, 2019

1/10
Please reload

ארכיון
Please reload

עקבו אחרינו
  • Grey Facebook Icon

טלפון: 052-4593957

WixPress logo-04.png

מרכזי לימוד: תל אביב -  חיפה - ירושלים
 מודיעין (פרטני בלבד)

© כל הזכויות שמורות