רוב האנשים שמגיעים אליי לא אומרים “אני אדם כועס”. הם אומרים משהו אחר:“אני לא רוצה שהילדים יפחדו ממני.”“אני לא רוצה שכל ערב ייגמר בצעקות.”“אני לא רוצה שהבית יהיה מתוח כל הזמן.” כי האמת היא שהכעס במשפחה לא מרגיש כמו “בעיה טכנית”. הוא מרגיש כמו משהו שמחלחל לאווירה.הילדים דרוכים. בן או בת הזוג הולכים על ביצים. ואנחנו – מרגישים אשמה אחרי כל התפרצות, ומבטיחים לעצמנו שזה לא יקרה שוב. אבל זה קורה. למה דווקא בבית? הרבה אנשים מחזיקים את עצמם כל היום. בעבודה. מול לקוחות. מול מנהלים. אבל הבית הוא המקום...

אנשים עם בעיות כעסים לא חיים רק עם התפרצויות. הם חיים עם קושי פנימי מתמשך. עומס. מתח. תחושה שהמערכת תמיד דרוכה. לפעמים שואלים אותי: בעיות עצבים בגיל 40 האם זה קשור לעומס נפשי? וברוב המקרים – התשובה היא כן. לא מדובר ב“עצבנות פתאומית”, אלא בשנים של עומס מצטבר שלא קיבל מענה. אז איך לזהות בעיות עצבים לפני שהן מחמירות? בואו נסתכל על כמה מאפיינים נפוצים. משימתיות שמייצרת דריכות מתמדת אנחנו אנשים מאוד משימתיים. לרוב גם פרפקציוניסטים. הכול צריך לעבוד כמו שצריך. אם כבר עושים – אז עד הסוף. זה נשמע...

הרבה אנשים לא מגיעים לסדנה “ביום רגיל”. הם מגיעים בזמן משבר. אחרי התפרצות כעס. אחרי ריב גדול. אחרי רגע שבו משהו יצא משליטה. ההתפרצות עצמה בדרך כלל קצרה. כמה דקות. לפעמים אפילו פחות. צועקים, אומרים מילים קשות, טורקים דלת. ואחר כך – שקט. זה עובר. חוזרים לשגרה. ולכן לפעמים זה מרגיש: זה היה רגע. זה חלף. לא כזה סיפור גדול. אבל מה באמת קורה שם? “זה היה מוצדק” – התחושה שמגנה עלינו הרבה פעמים אנחנו מרגישים שהכעס היה מוצדק. שמה שקרה באמת הצדיק את התגובה שלנו. נניח שמישהו זלזל בנו, לא הקשיב, עשה טעות...