יש לכם ילד או מתבגר כועס? אני מתכוון שבאופן מתמשך וכרוני הוא יכול לצעוק, אולי לקלל, לטרוק דלתות ושאר ירקות. יתכן שהוא רוצה לבטא רגשות עמוקים יותר. משהו מחולל אצלו את הכעס ואני רוצה במאמר הקצר הזה להתייחס לכמה מהסיבות האפשריות לכך.
מה מתחת לכעס של ילד כועס?
כעס של ילד ובעצם של כל אדם, הוא רק סמן לכך שיש עוד רגשות עמוקים יותר מתחתיו שאינם מטופלים ושאינם מקבלים ביטוי. רוצים דוגמא? דמיינו לרגע מצב שבו חתכו אתכם בכביש. מישהו נכנס במקומכם ובצורה אלימה ממש לנתיב שלכם וגרם לכם לבלום בפתאומיות.
ממש גנב לכם את המקום. איך אתם מרגישים באותו הרגע? כועסים? ומה עוד? אם תחשבו על זה קצת יותר לעומק תגלו שיש שם רגשות נוספים כמו השפלה וזלזול. ומה לגבי פחד? אולי אתם מרגישים שפלשו לכם למרחב החופש שלכם ושיש כאן כפייה ולא אתם המחליטים כאן? זה מביא להרגשת חוסר אונים. מה לגבי הצדק? אולי זה מרגיש לכם לא צודק? מתסכל? האם זה מציף לכם תחושת לבד? אולי תגידו שאני מגזים ושסך הכל מישהו חתך אותי והוא לא בסדר ולכן אתם כועסים.
אבל בכל פעם שאני עושה תרגיל כזה עם מטופלים אנחנו מגיעים לסט שלם של רגשות שעולים שהם בעצם הסיפור הרגשי של אותו אדם. קיים שם סיפור אישי - אצור ושמור שלא מקבל ביטוי אלא בעיקר בכעסים. הכעס מאפשר לכל הרגשות האלו לצאת החוצה ובאיזה אופן מוזר הוא אפילו קצת שומר על הכועס. משום שאם כל הרגשות היו נשארים אצורים בתוכו – הכלי כולו היה מתפוצץ...
כשהילד או הילדה שלכם כועסים ותוקפניים הם מנסים לאמר לכם משהו. לבטא את הרגשות שלהם. קחו נער מתבגר לדוגמא. התהליך הטבעי של ההתבגרות שלו הוא הכרזה של "אני עצמאי", "אני יכול להחליט על עצמי", "אני חופשי" וזה מקבל ביטוי לעיתים גם בכעס.
משום שלתפיסתו, ההורים אינם שמים לב להתפתחות שחלה שם ולצורך החדש שהתעורר ואם הם לא משחררים את הגבול למקום החדש שלו – נוצרת התנגדות. הנער אומר – "תקשיבו לי! יש לי מה לאמר – גדלתי ואני זקוק ליותר עצמאות".
וכשהכעס הוא כרוני?
אז בעצם כעס הוא רק קצה הקרחון של רגשות שדורשים התייחסות. אבל (!) כשהוא הופך למשהו כרוני צריך לשים לב גם לשאלה האם יש כאן מחולל אחר חיצוני שלא מאפשר לרגשות האלו לצאת החוצה? בדרך כלל המחולל הזה הוא בתוך התא המשפחתי והוא נע סביב ההורה הדומיננטי במשפחה.
ראשית, אם להורה יש בעיה של שליטה בכעסים, אז כמובן שהילד/נער יפחדו להביע את מה שהם מרגישים. לא יהיה מקום לרגשות שלהם. משום שהם לומדים שבכל פעם שהם מוציאים החוצה רגש – התגובה מההורה תוקפנית (וזו לא חייבת להיות רק תוקפנות פיסית או צעקות, גם ביקורת כרונית, ואפילו פאסיב אגרסיב הם צורות המבטאות תוקפנות וגורמות לחששות להביע רגשות אצל הילד).
ואז, כשהרגשות האלו אצורים בפנים זה רק עניין של זמן עד שהילד ישחרר אותם החוצה בצורה תוקפנית . בדרך כלל התוקפנות הזו תתעצם סביב גילאי 12-13.
מקרה שני יכול להיות במצב שבו לילד יש לקות כלשהי וכאן ליחס של ההורים יש משמעות מכרעת. הורים רבים נלחצים מהמצב ורוצים לתקן אותו כמה שניתן. ממקום חיובי, על מנת שהילד לא יצבור פערים בלימודים. אבל אם לא נותנים לכך את הדעת הוא יתחיל לצבור פערים רגשיים.
הוא ירגיש שהוא לא שווה, שהוא עצמו מקולקל, שמשהו במהות שלו ולא בעשייה שלו דפוק. ואז מתפתחת רגישות גדולה מאד שלו לביקורת. בכל פעם שייפגש עם ביקורת מהסביבה הוא ישמע בתוך ליבו "איזה דפוק אני" וזה יביא אותו לכעסים ולתוקפנות. שוב, רגשות פנימיים שרוצים לקבל ביטוי.
אז מה עושים?
שמתם לב שבשתי הדוגמאות שנתתי המחולל הוא ההורה ולכן לטפל רק בילד כל עוד ההורה המחולל לא מודע לכך, לא יניבו תוצאות יעילות במיוחד.
לכן, במקרים אלו העבודה היא בעיקר אצל ההורים. מי שיש לו בעצמו עניין עם כעסים או מי שלחוץ מאד מההישגים והפערים הלימודיים והאחרים של הילד.
בסופו של יום, החשוב מכל הוא לאפשר לילד מרחב לבטא את עצמו ואת הרגשות שלו. והאמת שגם זה דורש אימון מההורה לעשות בדיוק את אותו הדבר.
עמית
רוצים ללמוד עוד על מנגנון הכעס. על מה קורה במוח שלנו בזמן הכעס? מדוע הילדים שלנו ואנחנו מגיבים בכעס ובתוקפנות אוטומטיים? מה הדרכים היעילות לשנות את ההתנהגות התוקפנית? להלן הסדנאות הקרובות שלנו:
