הרבה אנשים שואלים איך אפשר להרגיע כעס בזמן ריב. הרי ברגע האמת זה מרגיש כמעט בלתי אפשרי. משהו נאמר, משהו בטון של הצד השני לוחץ לנו על נקודה רגישה, ופתאום הגוף מגיב לפני שהראש מספיק לחשוב. הקול עולה, המשפטים נהיים חדים יותר, וכל מה שחשוב לנו באותו רגע הוא להסביר, להוכיח, לנצח או לגרום לצד השני להבין כמה הוא טועה. ואז, כמה דקות אחר כך, כשהריב נגמר או כשהצד השני מתרחק, מגיעה השאלה המוכרת: איך שוב זה קרה? איך מריב קטן הגענו למילים כאלה? איך שוב איבדנו שליטה דווקא מול האדם שאנחנו ה

דיברתי בעבר לא מעט על היתרונות של קבוצה לניהול כעסים. על היכולת להבין את עצמנו דרך הסיפורים של אחרים, על המוטיבציה שנוצרת כששומעים משתתפים שמתחילים להשתמש בכלים, ועל התחושה החשובה שאנחנו לא לבד. שיש עוד אנשים נורמטיביים, עם לב רחב, שמתמודדים עם אותה בעיה של כעסים ורוצים באמת לשנות אותה. אבל לפעמים עולה השאלה: ומה לגבי תהליך אישי? מתי נכון לבחור סדנה אישית לניהול כעסים, ומה בעצם ההבדל בינה לבין קבוצה? כאן חשוב לדייק כבר בהתחלה. סדנה אישית לניהול כעסים היא לא טיפול אישי במובן ה

כעס הוא רגש סלקטיבי. הוא לא יוצא בכל מקום באותה צורה. יש מקומות שבהם הוא כמעט לא יוצא בכלל, ויש מקומות שבהם הוא יוצא בצורה גולמית, חזקה, כמעט בלי פילטרים. בדרך כלל הכעס יוצא במקומות הבטוחים שלנו. מקום בטוח הוא מקום שבו אנחנו מרגישים שאין השלכות, או שיש השלכות מועטות. לכן הרבה פעמים הכעס יוצא דווקא בזוגיות או מול הילדים. כל עוד הצד השני לא מסמן גבול ברור – זה מרגיש בטוח. בעבודה זה כבר משתנה מאדם לאדם. עבור חלק מהאנשים, מקום העבודה הוא מקום בטוח מאוד. אם אתם בתפקיד ניהולי בכיר,

חשוב לי להתחיל בגילוי נאות: אני לא פסיכיאטר, ולכן אני לא נותן המלצה לגבי שימוש בתרופה כזו או אחרת לניהול כעסים. לפעמים תרופות ניתנות במצבים מורכבים יותר מבעיית כעסים עצמה – חרדה משמעותית, דיכאון, הפרעת קשב, תנודות במצב הרוח, קשיים בוויסות רגשי או מצבים נוספים שדורשים אבחון רפואי מקצועי. בגדול, תרופות פסיכיאטריות פועלות על ויסות. חלקן מרגיעות עוררות יתר, חלקן משפרות מצב רוח ותפקוד, חלקן מייצבות תנודות, וחלקן מסייעות לקשב או לחשיבה מאורגנת יותר. לכן הן בהחלט יכולות להיות משמעות

הרבה אנשים שואלים אותי איך סדנה לניהול כעסים באמת עובדת. יש כאלה שמדמיינים משהו כמו בסרטים או בסדרות. מעגל כזה שבו כל אחד אומר “אנחנו אוהבים אותך”, או איזו דינמיקה שבה מישהו כועס, מישהו אחר מרגיע אותו, ואני מפעיל את הקבוצה כדי לראות מה קורה. אז לא. זה ממש לא כך. סדנה לניהול כעסים היא קודם כול מקום שבו רוכשים כלים חדשים. לא מקום שבאים אליו לפרוק, וזו גם לא קבוצת תמיכה. זה תהליך מובנה, מעשי, שבו לומדים להבין את הכעס, לזהות את מה שמפעיל אותו, ובעיקר ליישם את הכלים במהלך השבוע, ב

הרבה אנשים שמתחילים לחשוב על תהליך לניהול כעסים מניחים שתהליך אישי, אחד על אחד, הוא תמיד הדבר הטוב ביותר. הרי שם מדברים רק עליי, על הסיפורים שלי, על מה שקרה לי בבית, בזוגיות, בעבודה או עם הילדים. זה נשמע הכי מדויק והכי אישי. אבל דווקא בתהליך של ניהול כעסים, קבוצות קטנות לניהול כעסים יכולות להיות מקום חזק מאוד לשינוי. לפעמים אפילו מדויק יותר מתהליך אישי בלבד. הסיבה היא שכעס הוא לא רק סיפור אישי. הוא גם דפוס. וכשאנחנו רואים את הדפוס הזה אצל אחרים, פתאום אנחנו מצליחים להבין טוב

הבית אמור להיות המקום הבטוח שלנו. המקום שבו אפשר לנוח, להוריד הילוך, להיות אנחנו. אבל בפועל, דווקא הבית יכול להפוך למקום הכי סוער. ככל שיש יותר אנשים באותו מרחב, כך יש יותר רצונות, יותר צרכים, יותר רגשות, ויותר רגעים שבהם משהו מתנגש. בערב, כשכולם חוזרים עייפים, או בסופי שבוע כשכולם יחד הרבה שעות – זה יכול להיראות כמו כאוס. ילד אחד רוצה שקט, השני רוצה לשחק. אחד רעב, השני עצבני, ההורה רק רוצה שהבית יירגע, ובתוך כל זה כל אחד מביא איתו גם את מה שעבר עליו במהלך היום. ואז מספיק רגע

ניהול כעסים בהורות – איך לשמור על גבולות בלי לאבד שליטה הורות היא דבר מורכב. אף ילד לא מגיע עם הוראות הפעלה. וגם אם לרגע נדמה לנו שכבר הבנו משהו, שהצלחנו לבנות סדר מסוים בבית, שהגענו לאיזו שגרה שעובדת – הילד משתנה. הוא גדל. הצרכים שלו משתנים. ואז גם ההורות שלנו צריכה להשתנות בהתאם. נניח שכבר הרגלתם את הילד להיות בלול. יש גבול ברור, אתם יודעים איפה הוא נמצא, יש לכם תחושת שליטה. ואז הוא מתחיל לזחול, אחר כך ללכת, ופתאום הוא מגיע לכל מקום. צריך לשמור עליו אחרת לגמרי.או נניח שכבר

לפעמים לוקח הרבה זמן להגיע לסדנה. לא כי אין בעיה, אלא כי מהצד של האדם הכועס זה נראה כמו משהו קצר וחולף. הייתה הצטברות רגשית, הייתה התפרצות, ואז הגיעה הקלה. כמה דקות של כעס, אולי צעקות, אולי מילים קשות – ואז מבחינתנו זה נגמר. חוזרים לשגרה. אבל הצד השני מרגיש משהו אחר לגמרי. אני הרבה פעמים משתמש בדימוי של הקאה. מי שמקיא מרגיש הקלה. משהו שהיה בפנים, לחץ, תסס, לא היה אפשר להחזיק אותו יותר – ואז הוא יצא. אבל מה מרגיש מי שהקיאו עליו? הוא לא מרגיש הקלה. הוא מרגיש שהוא צריך להתנקות.

לפעמים ריב זוגי מתחיל ממשהו קטן. צלחת שנשארה בכיור. הערה קטנה. איחור. טון דיבור. ותוך כמהדקות זה כבר הופך לריב גדול. הקולות עולים, הכעס מתפרץ, ואז מגיע השקט. לא שקט רגוע – אלא שתיקה מתוחה. לפעמים לו יכולים להית אפילו כמה ימים שלא מדברים באמת. אווירה כבדה בבית. ריחוק. שמשפיעים על הבית כולו. ואז עולה השאלה: איך הגענו לזה בכלל? זה לא באמת הריב על “השטות” אחד הדברים החשובים להבין לגבי שליטה בכעסים בזוגיות הוא שהריב כמעט אף פעם לא באמת על אותו עניין קטן. נניח שבת הזוג אומרת: “שכחת

רוב האנשים שמגיעים אליי לא אומרים “אני אדם כועס”. הם אומרים משהו אחר:“אני לא רוצה שהילדים יפחדו ממני.”“אני לא רוצה שכל ערב ייגמר בצעקות.”“אני לא רוצה שהבית יהיה מתוח כל הזמן.” כי האמת היא שהכעס במשפחה לא מרגיש כמו “בעיה טכנית”. הוא מרגיש כמו משהו שמחלחל לאווירה.הילדים דרוכים. בן או בת הזוג הולכים על ביצים. ואנחנו – מרגישים אשמה אחרי כל התפרצות, ומבטיחים לעצמנו שזה לא יקרה שוב. אבל זה קורה. למה דווקא בבית? הרבה אנשים מחזיקים את עצמם כל היום. בעבודה. מול לקוחות. מול מנהלים. אבל

אנשים עם בעיות כעסים לא חיים רק עם התפרצויות. הם חיים עם קושי פנימי מתמשך. עומס. מתח. תחושה שהמערכת תמיד דרוכה. לפעמים שואלים אותי: בעיות עצבים בגיל 40 האם זה קשור לעומס נפשי? וברוב המקרים – התשובה היא כן. לא מדובר ב“עצבנות פתאומית”, אלא בשנים של עומס מצטבר שלא קיבל מענה. אז איך לזהות בעיות עצבים לפני שהן מחמירות? בואו נסתכל על כמה מאפיינים נפוצים. משימתיות שמייצרת דריכות מתמדת אנחנו אנשים מאוד משימתיים. לרוב גם פרפקציוניסטים. הכול צריך לעבוד כמו שצריך. אם כבר עושים – אז עד

הרבה אנשים לא מגיעים לסדנה “ביום רגיל”. הם מגיעים בזמן משבר. אחרי התפרצות כעס. אחרי ריב גדול. אחרי רגע שבו משהו יצא משליטה. ההתפרצות עצמה בדרך כלל קצרה. כמה דקות. לפעמים אפילו פחות. צועקים, אומרים מילים קשות, טורקים דלת. ואחר כך – שקט. זה עובר. חוזרים לשגרה. ולכן לפעמים זה מרגיש: זה היה רגע. זה חלף. לא כזה סיפור גדול. אבל מה באמת קורה שם? “זה היה מוצדק” – התחושה שמגנה עלינו הרבה פעמים אנחנו מרגישים שהכעס היה מוצדק. שמה שקרה באמת הצדיק את התגובה שלנו. נניח שמישהו זלזל בנו, לא

כשמדברים על כעס, הרבה פעמים חושבים על ההתפרצות. על הרגע שבו משהו יוצא משליטה.אבל מי שחי עם כעסים יודע שהבעיה האמיתית מתחילה הרבה לפני. אנחנו, האנשים עם הכעסים, לרוב לא אנשים רגועים מבפנים. גם כשכלפי חוץ אנחנו מתפקדים, עושים, מנהלים – בפנים יש מתח מתמשך. דריכות. תחושה שהמערכת אף פעם לא באמת נחה. הראש עובד, הגוף דרוך, ואין רגע אמיתי של שקט. אחריות, הצלחות וכישלונות – מקור מרכזי למתח רובנו אנשים שלוקחים המון אחריות על הכתפיים. בעבודה, בזוגיות, בהורות. כאלה שאפשר לסמוך עליהם. שמח

הרבה אנשים שואלים אותי איך אפשר להתמודד עם כעס אם הוא מתפרץ בשבריר שנייה. איך בכלל אפשר להירגע מכעס כשהכול קורה כל כך מהר. זו שאלה מצוינת. כי באמת, ברגע האמת זה מרגיש כאילו אין לנו שום סיכוי. משהו נלחץ בתוכנו, הגוף מגיב, והכעס יוצא לפני שהספקנו לחשוב. הכל קורה מאפס למאה בשבריר שניה. אבל האמת היא שתהליך השינוי של הכעס לא עובד רק ברגע עצמו. הוא עובד בכמה רבדים שונים, בזמנים שונים. וכשמבינים את זה – פתאום יש הרבה יותר שליטה ממה שחשבנו. הרובד הראשון: לעצור הרבה לפני – לזהות הצטב

אחד הבלבולים הגדולים סביב כעס הוא המחשבה שהבעיה היא עצם הכעס. אבל זו לא האמת. כעס הוא רגש פנימי, טבעי ולגיטימי. כולנו כועסים. לפעמים בעוצמה חזקה מאוד. לפעמים לאורך זמן. הבעיה האמיתית מתחילה כשהכעס מתורגם להתנהגות תוקפנית – כזו שפוגעת באחרים, ולעיתים גם בנו. וכאן בדיוק נכנס טיפול בהתקפי זעם : לא בניסיון לבטל את הרגש, אלא בלמידה איך לעצור את ההתפרצות לפני שהיא גורמת נזק. כעס הוא רגש – תוקפנות היא התנהגות חשוב לעשות הפרדה ברורה.כעס הוא מה שמתרחש בפנים: תחושת תסכול, עלבון, חוסר א

אחת השאלות שעולות לא מעט בתחילת הדרך היא למה בכלל ללמוד ניהול כעסים בקבוצה. למה לא אחד על אחד? למה לא לבד, עם ספר או סרטונים? התשובה פשוטה: יש דברים שאפשר להבין באמת רק דרך אחרים. ובדיוק בגלל זה קבוצות קטנות לניהול כעסים יוצרות שינוי עמוק, יציב ומוחשי. לראות את עצמנו דרך אחרים היתרון הראשון והמשמעותי ביותר בלמידה בקבוצה הוא היכולת לראות את עצמנו מבחוץ. לפעמים קשה לנו מאוד לזהות את הדפוסים שלנו כשהם קורים לנו. אנחנו בתוך הסיטואציה, בתוך ההצפה, בתוך הסיפור.אבל כשמישהו אחר בקבו

הסבל שהכעס גורם – הרבה לפני ההתפרצות אם אתם מתמודדים עם בעיות כעסים, אתם כבר יודעים דבר אחד: הכעס לא פוגע רק באחרים. הוא קודם כול פוגע בכם. אנשים עם כעסים חיים תחת עומס מתמשך. לחצים גדולים, אחריות כבדה, תחושה שהם מחזיקים הכול על הכתפיים. בעבודה, בזוגיות, בהורות – הם לרוב אלה שאפשר לסמוך עליהם. החזקים. היציבים. אלה שלא מתפרקים. אבל בפנים נוצר עומס רגשי גדול. רגשות שלא מקבלים מקום, עייפות מצטברת, מתח תמידי. וכשהכעס מתפרץ – אפילו לרגע אחד – הוא צובע הכול בשחור. ופה נוצר דיסוננס

זה לא קורה פתאום – זה מצטבר נסו לדמיין מצב בעבודה שלכם. נניח שיום שיום אתם צריכים להתמודד עם קולגה או בוס מסוים. כל פגישה איתו משאירה טעם לא נעים. הערה קטנה, חוסר הערכה, שינוי החלטות ברגע האחרון. שום דבר “דרמטי”. אבל כל פעם זה נרשם בפנים. בהתחלה אתם שותקים. אומרים לעצמכם שזה לא שווה תגובה. אחר כך מגיעות עקיצות קטנות בלב, תחושת תסכול, כיווץ בבטן. אתם חוזרים הביתה עצבניים, קצרי רוח, בלי להבין למה. ואז מגיע רגע אחד – אולי ישיבה, אולי מייל שנשלח בטון לא נעים – וזה מתפוצץ. קול עול

לא מחפשים להפסיק לכעוס – מחפשים שליטה רוב האנשים שמגיעים אליי לסדנאות לא מחפשים רק “להפסיק לכעוס" , הם מחפשים להחזיר לעצמם שליטה. הם מספרים על איך הכול מתהפך מאפס למאה בשנייה אחת. משהו קטן שמישהו אומר או עושה – ופתאום הכעס משתלט. וזה בדרך כלל על שטות. אבל אז מגיעים האשמה והחרטה. והשאלה שחוזרת שוב ושוב: "איך שוב איבדתי שליטה?” וזו בדיוק התחושה הכי כואבת – לא הכעס עצמו, אלא אובדן השליטה על החיים שלנו ועל מערכות היחסים שלנו. זה לא הכעס על "השטות" – זה כעס שפורק הצטברות אנשים עם