קבוצות קטנות לניהול כעסים – יתרונות של תהליך ממוקד ואישי

הרבה אנשים שמתחילים לחשוב על תהליך לניהול כעסים מניחים שתהליך אישי, אחד על אחד, הוא תמיד הדבר הטוב ביותר. הרי שם מדברים רק עליי, על הסיפורים שלי, על מה שקרה לי בבית, בזוגיות, בעבודה או עם הילדים. זה נשמע הכי מדויק והכי אישי. אבל דווקא בתהליך של ניהול כעסים, קבוצות קטנות לניהול כעסים יכולות להיות מקום חזק מאוד לשינוי. לפעמים אפילו מדויק יותר מתהליך אישי בלבד. הסיבה היא שכעס הוא לא רק סיפור אישי. הוא גם דפוס. וכשאנחנו רואים את הדפוס הזה אצל אחרים, פתאום אנחנו מצליחים להבין טוב יותר את מה שקורה אצלנו.

לראות על אחרים את מה שקשה לראות על עצמנו

אחד היתרונות הגדולים של עבודה בקבוצה הוא שלפעמים קל לנו לראות דווקא על מישהו אחר את מה שקשה לנו לראות על עצמנו. כשאנחנו מספרים את הסיפור שלנו, אנחנו כבר בתוך ההצדקות, הכאב, הפגיעה, התחושה שצדקנו. אבל כשמשתתף אחר מספר על ריב עם בת הזוג, על התפרצות מול הילד, או על כעס בעבודה – פתאום אנחנו רואים את התמונה מבחוץ.

נניח שמישהו מספר שהוא התפרץ על הילד שלו כי הילד התעכב בבוקר. בזמן שהוא מספר, אנחנו יכולים להבין שהכעס שלו לא היה באמת על הנעליים או על התיק. הוא היה על הלחץ לאחר, על התחושה שהכול עליו, על הפחד לאבד שליטה על הבוקר. ואז פתאום אנחנו מבינים: רגע, זה בדיוק מה שקורה גם לי. במובן הזה, מישהו אחר עושה עבורנו חלק מהעבודה. הוא מרים את המשקולת. הוא מספר את הסיפור שלו, אבל דרך הסיפור שלו אנחנו מבינים את עצמנו.

המוטיבציה שנבנית מהשינוי של אחרים

יתרון נוסף של קבוצות קטנות לניהול כעסים הוא המוטיבציה. ככל שהתהליך מתקדם, אנשים מתחילים לספר על השימוש בכלים במהלך השבוע. מישהו מספר שהצליח לעצור רגע לפני שהתפרץ. מישהי מספרת שבמקום לצעוק היא דיברה על מה שהרגישה. מישהו אחר מספר שהיה ויכוח בבית, אבל הפעם הוא נגמר אחרת.

כששומעים את זה, זה נותן כוח. לא ממקום של תחרות, אלא ממקום של תקווה. אם זה עבד לו, אולי זה יכול לעבוד גם לי. ואם היא הצליחה להשתמש בכלי בזמן אמת, אולי גם אני יכול לנסות השבוע. ככה נוצר תהליך שבו ההתקדמות של אחרים דוחפת אותנו קדימה.

להבין שאנחנו לא לבד

יש עוד דבר שקורה בקבוצה, והוא חשוב מאוד. אנחנו מבינים שאנחנו לא היחידים עם הבעיה הזו. הרבה אנשים עם כעסים מסתובבים בתחושה שמשהו אצלם חריג, שהם “לא בסדר”, שאף אחד לא יבין אותם באמת. ואז הם מגיעים לקבוצה ורואים אנשים נורמטיביים לגמרי. אנשים עם עבודה, משפחה, ילדים, לבריאות ורצון אמיתי להשתנות.

ולצד זה, כמעט תמיד יש גם נסיבות עבר מורכבות שהביאו את כולנו לפתח את דפוסי הכעס האלה בהווה. ההבנה הזו יוצרת הקלה. יש תחושת יחד. יש תחושה שמבינים אותך בלי שתצטרך להסביר יותר מדי. וזה נותן ביטחון להיכנס לתהליך.

זום או פרונטלי – מה עדיף?

יש קבוצות בזום ויש קבוצות פרונטליות, ושתיהן יכולות להיות יעילות באותה מידה. זה מאוד אישי ותלוי במה שמתאים לכל אחד. יש אנשים שזקוקים לחוויה הפרונטלית – לפגוש אנשים, לשבת יחד בחדר, לדבר גם בהפסקה. ויש אנשים שדווקא הזום מתאים הרבה יותר לאורח החיים שלהם. בלי נסיעות, בלי חניה, בלי להוסיף עוד עומס לשבוע שגם ככה עמוס. הדבר החשוב הוא לא הפורמט, אלא המחויבות לתהליך וליישום הכלים בין המפגשים.

ומה אם אני לא רוצה לשתף?

אחד החששות שאני שומע הרבה הוא: “אני לא אפתח בקבוצה”. וזה מובן. לא לכולם קל לדבר מול אחרים, בטח לא על כעסים ועל דברים אישיים. אבל כאן חשוב לדייק: עיקר העבודה לא מתרחש דווקא בשיתוף עצמו, אלא במהלך השבוע, ביישום של הכלים בחיים האמיתיים. אפשר לשבת מפגש שלם, כמעט לא לדבר, ועדיין ללמוד המון. להקשיב, לזהות את עצמנו דרך אחרים, ואז לנסות את הכלים בבית, בזוגיות, בהורות ובעבודה. זה החלק החשוב ביותר. ובדרך כלל, כשמבינים מי נמצא איתך בקבוצה, החשש יורד. הקבוצה הופכת למקום הרבה יותר נוח לשיתוף. אבל השיתוף הוא לא הערובה להצלחה, והוא לא המרכז של התהליך. זו לא קבוצת תמיכה. זה תהליך מובנה שבו לומדים כלים, מבינים את האוטומטים שמפעילים את הכעס, ומיישמים את זה בחיים האמיתיים.

אז כששואלים אותי על קבוצות קטנות לניהול כעסים יתרונות וחסרונות, אני אומר שהחיסרון העיקרי הוא המבוכה הראשונית. אבל ברוב המקרים היא חולפת מהר מאוד. והיתרונות – הלמידה דרך אחרים, המוטיבציה, תחושת הביחד והיישום בין המפגשים – הם משמעותיים מאוד.

עמית