למה אתם צוברים כעסים לאורך זמן ואיך שוברים את הדפוס?

זה מתחיל בהרבה “בסדר” קטנים

תחשבו על יום רגיל. בבוקר בעבודה מישהו מבקש מכם לעשות משהו שלא באמת שלכם, ואתם אומרים “בסדר”. אחר כך לקוח מדבר אליכם בטון לא נעים, ואתם בולעים. בצהריים מישהו לא מעריך את המאמץ שלכם, ואתם ממשיכים הלאה. בערב בבית מבקשים מכם עוד משהו קטן, ואתם שוב אומרים “בסדר”, למרות שבפנים אתם כבר מרגישים שזה יותר מדי.

ואז מגיע רגע קטן. אולי הערה של בן או בת הזוג. אולי ילד שלא מקשיב. אולי משהו בבית שלא נעשה כמו שציפיתם. ופתאום אתם מתפרצים. מבחוץ זה נראה כאילו התעצבנתם על שטות. מבפנים זו לא שטות בכלל. זו הצטברות של יום שלם, לפעמים של שבוע שלם, ולפעמים של שנים שבהן ניסיתם להיות בסדר עם כולם — חוץ מאשר עם עצמכם.

להיות בסדר עם כולם — אבל על חשבונכם

הרבה אנשים עם בעיות כעסים הם דווקא אנשים מאוד אכפתיים. הם רוצים לעזור, לרצות, לא לאכזב, לא ליצור עימותים. הם מכוונים מאוד לסביבה: מה צריכים ממני, מי עלול להיפגע, איך אני לא מכביד, איך אני יוצא בסדר.

אבל כשהקשב כל הזמן מופנה החוצה, משהו בפנים מתחיל להישאר בלי מקום. אתם לא עוצרים לשאול: מה אני מרגיש? מה כבר כבד לי? איפה אני מוותר על עצמי יותר מדי? וכשלא מקשיבים לזה בזמן, הוויתורים הקטנים מתחילים להפוך למטען.

כשהריצוי הופך לחוסר צדק

עם הזמן, המאמץ להיות בסדר עם כולם יכול להפוך לתחושה חזקה של חוסר צדק. אתם אומרים לעצמכם: “אני עושה כל כך הרבה, ואף אחד לא רואה אותי”. “אני תמיד מתחשב, אבל כשאני צריך משהו — זה לא קורה”. “כולם רגילים שאני מסתדר, אבל אף אחד לא שואל אם זה באמת מתאים לי”.

וזה בדיוק המקום שבו הכעס מתחיל לבעור. לא כי אתם אנשים רעים או חסרי שליטה, אלא כי הרבה זמן לא היה מקום למה שקורה בתוככם.

ואז רואים רק את הכעס

וזה אולי החלק הכי מתסכל. דווקא בגלל שאתם משתדלים כל כך הרבה זמן, בסוף אתם מתפרצים. וברגע שאתם מתפרצים, הסביבה כבר לא רואה את כל הפעמים שבהן עזרתם, ויתרתם, החזקתם את עצמכם והתאמצתם. היא רואה בעיקר את הכעס. את הצעקה. את הטון. את המשפט החד.

ואז אתם מרגישים עוד יותר לא מובנים. “רגע, ומה עם כל מה שעשיתי לפני?” אבל הצד השני חווה עכשיו את ההתפרצות, ולכן הוא מגיב אליה. כך נוצרת עוד תחושה של חוסר צדק, שמוסיפה עוד מטען לפעם הבאה.

איך להפסיק לצבור כעסים לאורך זמן?

איך להפסיק לצבור כעסים לאורך זמן? לא על ידי זה שנהפוך לאנשים פחות אכפתיים. אלא על ידי זה שנלמד להיות אכפתיים גם כלפי עצמנו.

צריך להתחיל לזהות את הרגעים שבהם אנחנו אומרים “בסדר”, אבל בפנים זה לא באמת בסדר. לזהות מתי אנחנו עייפים, מתוסכלים, מרגישים שלא רואים אותנו, או לוקחים יותר מדי אחריות. ובעיקר ללמוד לדבר את זה לפני שזה הופך לפיצוץ.

טיפול בעצבים מתחיל לפני ההתפרצות

טיפול בעצבים הוא לא רק ללמוד איך לעצור את ההתפרצות ברגע האחרון. הוא מתחיל הרבה קודם. הוא מתחיל בהבנה של הדפוס: איך אני מרצה, איך אני מוותר על עצמי, איך אני צובר תחושת חוסר צדק, ואיך בסוף כל זה יוצא בכעס שפוגע בי ובאנשים שאני אוהב.

בסדנה לניהול כעסים אנחנו לומדים לזהות את ההצטברות בזמן, להציב גבול בלי אשמה, לדבר רגשות לפני שהם הופכים לצעקה, ובעיקר להחזיר גם את עצמנו לתוך התמונה.

כי הכעס הוא לא רק בעיה של התפרצות. הוא סימן לכך שהרבה זמן לא הקשבנו למה שקורה בתוכנו.

עמית