הקשר בין שליטה בכעסים לאיכות חיים – מבט פרקטי לשינוי

יום רגיל שמסתיים בעוד התפרצות

תחשבו על יום עמוס במיוחד. אתם קמים בבוקר וכבר מרגישים שיש יותר מדי דברים על הראש. עבודה, לקוחות, ילדים, בית, סידורים, הודעות, משימות שלא נגמרות. אתם מנסים להספיק הכול, לעשות הכול כמו שצריך, לא לאכזב אף אחד, לא לפספס שום דבר.

במהלך היום אתם מתאפקים. מישהו מדבר אליכם לא יפה, ואתם בולעים. משהו לא מתקדם כמו שרציתם, ואתם ממשיכים. מישהו מבקש מכם עוד משהו, ואתם אומרים “בסדר”, למרות שבפנים אתם כבר מרגישים שאין לכם אוויר.

ואז בערב, בבית, מגיע משהו קטן. אולי הערה של בן או בת הזוג. אולי ילד שלא מקשיב. אולי משהו שלא נעשה כמו שסיכמתם. ובבת אחת הכעס יוצא. הטון עולה, המשפטים נהיים חדים, ואולי נאמרים דברים שאחר כך אתם מצטערים עליהם.

ואז מגיע השלב השני: אשמה, חרטה ותסכול. כי בתוך תוככם אתם כבר יודעים שזו בעיה. אתם יודעים שלא רציתם להתפרץ ככה. אתם יודעים שזה פוגע באנשים סביבכם, אבל גם בכם. והכי מתסכל הוא שאתם לא מבינים למה שוב זה קרה, למרות שכבר הבטחתם לעצמכם שהפעם תגיבו אחרת.

ממה באמת נובעת בעיית כעסים?

בעיית כעסים נובעת בדרך כלל משילוב של שני דברים.

הדבר הראשון הוא אגירה של רגשות. אנחנו אנשים עם בעיות כעסים, ולא תמיד מדברים בזמן את מה שאנחנו באמת מרגישים. אנחנו מחזיקים בפנים תסכול, עומס, פגיעה, חוסר צדק, תחושה שלא רואים אותנו או שלא מבינים כמה קשה לנו. כשהרגשות האלה לא מקבלים ביטוי נכון, הם מצטברים. ובסוף הם לא יוצאים כשיחה — הם יוצאים כפורקן תוקפני.

הדבר השני הוא שיש כפתורים מאוד מסוימים שמפעילים את הכעס. רוב היום אתם יכולים להיות רגועים לגמרי, ואז משהו לוחץ על נקודה רגישה — והמערכת עולה מהר. למשל, אם אתם מרגישים שלא מקשיבים לכם אחרי שכבר הסברתם כמה פעמים, זה יכול ללחוץ על כפתור עמוק של “לא רואים אותי”, ומשם הכעס מתפרץ בעוצמה שלא תמיד מתאימה לגודל האירוע עצמו.

לכן שליטה בכעסים היא לא רק ניסיון “להירגע”. היא עבודה עמוקה ומעשית יותר: ללמוד לדבר רגשות לפני שהם מצטברים, ולזהות את האוטומטים שמפעילים את הכעס בזמן אמת.

לפני כולם — אתם סובלים מהכעס

הרבה פעמים מדברים על המחיר שהסביבה משלמת על בעיית הכעסים, וזה נכון וחשוב. אבל לפני הכול, אנחנו סובלים מהכעס בעצמנו.

אנחנו אנשים עם בעיות כעסים, והרבה פעמים אנחנו גם אנשים מאוד משימתיים. חשוב לנו שדברים ייעשו כמו שצריך, בזמן, בצורה מסודרת, בלי טעויות ובלי בלגן. לפעמים הכול צריך להיות כמעט מושלם. מבחוץ זה יכול להיראות כמו אחריות גבוהה או רצינות, אבל מבפנים זה גוזל המון אנרגיה. כל דבר קטן שלא מתקדם כמו שצריך יכול להרגיש כמו עומס נוסף על מערכת שכבר עמוסה.

לזה מצטרפת הרבה פעמים אחריות גדולה מאוד. לא רק אחריות על משימות, עבודה, בית, כסף וילדים, אלא גם אחריות על רגשות של אחרים. איך לא לפגוע, איך לא לאכזב, איך לגרום שכולם יהיו מרוצים, איך להחזיק את כולם. ואז חלק גדול מהעשייה כבר לא מגיע רק מבחירה חופשית, אלא מתוך ניסיון לרצות אחרים ולהחזיק את המערכת שלא תתפרק.

המחיר של זה הוא לא רק עומס ולחץ. זה יוצר גם עומס רגשי פנימי. כשלא מדברים אותו, הוא מכביד על הלב ועל הנפש. לפעמים נוצרת תחושה חזקה של בדידות: אף אחד לא באמת מבין כמה קשה לנו. אף אחד לא רואה כמה אנחנו מחזיקים. אף אחד לא מבין כמה אנחנו מתאמצים.

ואז מגיעה ההתפרצות. וכשהיא מגיעה, יש כמובן מחיר לסביבה. בן או בת הזוג נפגעים. הילדים נבהלים או נסגרים. אנשים בעבודה מתרחקים. מי שחי איתנו מתחיל ללכת על ביצים.

אבל יחד עם זה מגיע גם המחיר הפנימי: אשמה גדולה, חרטה, בושה, ותסכול עמוק מזה ששוב לא הצלחנו לעצור את זה. הרבה פעמים יש גם תחושת חוסר אונים: “אני יודע שזו בעיה, אז למה אני לא מצליח לשנות את זה?”

זו אחת הסיבות שאנחנו מנסים לפעמים להקטין את הבעיה. להגיד “זה לא כזה רציני”, “הם רגישים מדי”, “כולם כועסים”, “זה קורה בכל בית”. לא כי לא אכפת לנו, אלא כי קשה מאוד לפגוש את כל האשמה והכאב שמגיעים אחרי ההתפרצות.

מה עושים בסדנה לניהול כעסים?

בסדנה לניהול כעסים אנחנו עובדים בדיוק על שני החלקים האלה.

החלק הראשון הוא ללמוד לדבר את הרגשות. לא רק להגיד מה לא בסדר אצל הצד השני, אלא ללמוד לזהות מה באמת קורה בתוכנו ולבטא את זה בצורה נכונה. כשאנחנו לומדים לדבר את העומס, הפגיעה, התסכול, חוסר הצדק או תחושת הבדידות — נוצר פורקן רגשי בריא. המטען הפנימי לא חייב להמשיך להצטבר עד שהוא מתפוצץ. המפלס יורד.

זה שינוי גדול מאוד, כי הרבה פעמים אנחנו לא צריכים “להפסיק להרגיש”. להפך. אנחנו צריכים ללמוד להרגיש ולדבר את זה בזמן, לפני שזה הופך להתנהגות שפוגעת בנו ובסביבה.

החלק השני הוא עבודה עם האוטומטים שמפעילים את הכעס. אנחנו לומדים לזהות אילו כפתורים נלחצים, מה הגוף עושה כשהמערכת מתחילה לעלות, מה המחשבות האוטומטיות שמופיעות, ואיך בונים תגובה חדשה במקום ההתפרצות.

ברגע שמתחילים לעבוד עם שני החלקים האלה יחד, יש פחות התפרצויות. וכשיש פחות התפרצויות, יש גם פחות אשמה, פחות חרטה, פחות דריכות ופחות פחד מהפעם הבאה.

בנוסף, אנחנו לומדים לשחרר קצת מהעומס של החיים. לא לוותר על היעדים שלנו, לא להפוך לאדישים, ולא להפסיק להיות אנשים אחראיים. אלא ללמוד לעשות את הדברים ממקום אחר. פחות מתוך לחץ, פחות מתוך צורך להחזיק הכול לבד, פחות מתוך תחושה שאם משהו קטן משתבש — הכול מתפרק.

איך נראים החיים אחרי שינוי בכעסים?

כשמתחילים לשנות את דפוסי הכעס, איכות החיים משתפרת בצורה משמעותית.

קודם כול, משהו נרגע בפנים. יש פחות תחושה של מלחמה תמידית. פחות עומס רגשי שמצטבר בלב. פחות צורך להיות כל הזמן בשליטה. פחות פחד מהרגע שבו הכול יתפוצץ.

גם התקשורת עם הסביבה משתנה. במקום שאנשים ישמעו בעיקר את הכעס, הם מתחילים לשמוע את מה שמתחתיו. במקום צעקה, יש יותר מילים. במקום התקפה, יש יותר הסבר. במקום פיצוץ, יש יותר יכולת לעצור, לדבר, לבקש, להציב גבול ולהמשיך את הקשר.

וזה לא משפיע רק על האדם עצמו. זה מקרין גם על הבית, על הזוגיות, על הילדים, על האווירה הכללית במשפחה. כשאנחנו לומדים להגיב אחרת, הסביבה לאט לאט מפסיקה להתגונן מאיתנו ומתחילה להגיב אלינו אחרת.

פעם משתתפת בסדנה אמרה בסיום: “שמתי לב שבזמן האחרון כל האנשים סביבי השתנו 🙂”

וזה משפט יפה, כי כמובן שלא כולם השתנו בבת אחת. מה שהשתנה הוא האופן שבו היא דיברה, הגיבה, עצרה, הסבירה וביקשה. וכשהיא השתנתה — גם התגובות של האנשים סביבה השתנו.

וזה בעצם הקשר בין שליטה בכעסים לאיכות חיים. לא מדובר רק בזה שיהיו פחות צעקות. מדובר בחיים עם פחות אשמה, פחות עומס, פחות בדידות, פחות דריכות — ועם יותר שקט, יותר קרבה, יותר ביטחון ויותר יכולת לחיות את החיים בלי שהכעס ינהל אותם.

עמית