טיפול בעצבים וכעסים – איך משלבים בין כלים רגשיים להתנהגותיים
כשהעובד עושה משהו אחר ממה שביקשתם
תחשבו שאתם מנהלים עסק, ויש לכם עובד. ביקשתם ממנו לעשות משהו בדרך מסוימת, אבל הוא עושה את זה אחרת. ברגע הראשון אתם מרגישים שהוא לא מקשיב לכם, שהוא לא עושה מה שביקשתם, שאולי אתם מאבדים שליטה על מה שקורה בעסק. הכעס עולה מהר.
מבחינתכם, זה לא רק שינוי קטן בדרך העבודה. זה לוחץ על מקום עמוק יותר: “למה הוא לא עושה את מה שביקשתי?”, “למה אני צריך להסביר שוב?”, “איך אני יכול לסמוך עליו?”, “אם כל אחד יעשה מה שהוא רוצה, איך העסק יתנהל?”
אבל יכול להיות שהעובד בכלל ניסה לעזור. מבחינתו הוא הגדיל ראש, חשב איך לייעל, וניסה לעשות משהו טוב יותר. כלומר, אצלכם הופעל לחץ וכעס, ואצלו אולי הייתה דווקא כוונה טובה.
וזה בדיוק המקום שבו טיפול בעצבים וכעסים צריך לשלב בין שני סוגים של כלים: כלים רגשיים וכלים התנהגותיים.
מה הם כלים רגשיים?
כלים רגשיים הם לא בהכרח לדבר על מה שקרה בילדות. לפעמים זה חשוב, אבל זה לא העיקר בעבודה היומיומית. כלי רגשי הוא היכולת להבין מה אני מרגיש עכשיו, מה באמת הופעל אצלי, ולבטא את זה בצורה נכונה — בלי לתקוף, בלי להאשים, ובלי למחוק את מה שהצד השני מרגיש.
אם אנחנו מגיבים רק מתוך הכעס, נגיד לעובד: “למה אתה לא עושה מה שאמרתי לך?” או “כמה פעמים צריך להסביר לך?” ואז הוא ירגיש מותקף, למרות שאולי הכוונה שלו הייתה טובה.
כלי רגשי נראה אחרת. הוא מתחיל בזה שאנחנו מנסים לראות גם אותו וגם אותנו. למשל: “אני מבין שניסית לייעל את העבודה ולעזור, ואני מעריך את זה. יחד עם זה, כשאני רואה שהדברים נעשו אחרת ממה שביקשתי, אני מרגיש חוסר שליטה ולחץ, כי חשוב לי לדעת שהעבודה מתבצעת בדרך שסיכמנו.”
זה כבר שיח אחר. יש בו הכרה בצד השני, ויש בו ביטוי רגשי ברור שלי. אני לא מאשים אותו שהוא מזלזל בי, אבל אני כן אומר מה זה הפעיל אצלי.
ומה החלק ההתנהגותי?
החלק ההתנהגותי הוא העבודה עם האוטומטים. כלומר, לזהות איזה כפתור נלחץ אצלי ברגע שהכעס עולה, ומה אני עושה עם זה בפועל.
באותה דוגמה, כשהעובד לא עושה בדיוק את מה שביקשתי, יכול להילחץ אצלי כפתור של חופש הבחירה. מבחוץ זה אולי נראה מוזר, כי אני הרי המנהל. אבל בפנים התחושה יכולה להיות: “הוא כופה עליי משהו”, “אין מקום למה שאני רוצה”, “אני שקוף בתוך העסק שלי”. זה לא בהכרח מה שבאמת קורה, אבל זו החוויה הפנימית שמפעילה את הכעס.
ברגע שאני מזהה את הכפתור הזה, אני יכול להתנהג אחרת. במקום להגיב באוטומט של התקפה, אני יכול לעצור רגע ולהגיד לעצמי: נלחץ לי עכשיו הכפתור של חופש הבחירה. אני מרגיש שהוא לקח לי את השליטה, אבל לפני שאני מתפרץ אני צריך לברר מה באמת קרה.
ואז אפשר לנהל שיחה. “אני רוצה להבין למה בחרת לעשות את זה אחרת.” אחר כך אפשר להגיע להסכמה: “אני פתוח לרעיונות שלך, אבל לפני שאתה משנה דרך עבודה שסיכמנו, אני צריך שתעצור ותבדוק איתי.” ואם צריך לסמן גבול, גם את זה אפשר לעשות בצורה ברורה: “יוזמה זה דבר טוב, אבל שינוי של תהליך עבודה בלי תיאום לא מתאים לי. בפעם הבאה אני מבקש שתעלה את זה לפני הביצוע.”
זו התנהגות אחרת. לא ויתור, לא חולשה, ולא בליעה של הכעס. זו תגובה שמזהה את האוטומט, עוצרת אותו, ובונה פעולה מדויקת יותר.
למה צריך גם רגשי וגם התנהגותי?
טיפול בבעיות עצבים לא יכול להיות רק ניסיון לעצור את ההתפרצות ברגע האחרון. אם כל מה שאנחנו עושים זה להגיד לעצמנו “אל תצעק”, “תירגע”, “תשתוק”, אנחנו אולי עוצרים את ההתנהגות לכמה דקות, אבל הרגש נשאר בפנים. ואם הרגש לא מקבל מענה נכון, הוא ממשיך להצטבר — ובסוף יוצא שוב, לפעמים בעוצמה גדולה יותר.
מצד שני, טיפול בעצבים וכעסים לא יכול להיות רק הבנה רגשית בלי כלים מעשיים. אפשר להבין שאני נפגע, שאני בלחץ, שאני מרגיש שלא רואים אותי — אבל ברגע האמת עדיין צריך לדעת איך לעצור, איך לדבר, איך להציב גבול, ואיך לא לתת לכעס לנהל את השיחה.
לכן צריך את שני החלקים יחד. החלק הרגשי עוזר לנו להבין מה אני מרגיש ומה הצד השני אולי מרגיש. החלק ההתנהגותי עוזר לנו לזהות את האוטומט שנלחץ ולבחור תגובה חדשה.
בסדנה לניהול כעסים אנחנו לומדים בדיוק את החיבור הזה. לא רק “איך לא להתפרץ”, אלא איך להבין מה הפעיל אותנו, איך לדבר את זה נכון, איך לראות גם את הצד השני, ואיך לפעול אחרת ברגע שבו הכעס רוצה לנהל אותנו.
כי המטרה היא לא להפסיק להרגיש. המטרה היא ללמוד להרגיש, להבין, ולפעול בצורה שלא פוגעת בנו ולא באנשים שסביבנו.
עמית
תגובות