נכון שזה נשמע לכם כמו משהו מעצבן במיוחד כשאומרים לכם "תירגע, קח נשימה עמוקה" בדיוק בזמן שאתם הכי עצבניים! בא לכם להראות לו מה זה לנשום לאותו אחד שלא מבין עד כמה אם עצבניים כרגע ומבקש מכם להרגע. האמת שיש גם מדע מאחורי זה...
התוקף מרגיש מותקף
כשאדם נמצא בהתפרצות כעס הוא בעצם תוקף כי הוא מרגיש שהוא תחת מתקפה בעצמו. אני יודע שחלקכם מבין הקוראים שחווים את ההתקפים האלו מבני הזוג שלכם לא מבינים איך מילה קטנה או כוס שלא במקום יכולה להביא לתגובה כזו עוצמתית. וגם אלו מבינכם הקוראים, שמתפרצים ולא מבינים בעצמכם איך הגבתם כל כך חזק למשהו שנראה במבט לאחור באמת קטן כמו מילה לא משמעותית או אשכרה כוס של מים.
הזכרון הרגשי מן העבר
אז קודם כל בואו נעשה סדר קטן אבל משמעותי. זו לא כוס המים ולא המילה הקטנה שנאמרה. זו חווייה רגשית שנחווית באותו הרגע שמזכירה לכם מתקפה שחוויתם בעבר. אפשר לקרוא לזה סוג של "פלאשבק" לא מודע. בדרך כלל הטריגר לכעס שלכם גורם לכם להרגיש לא שווים, קטנים, מושפלים – שקופים. נניח שמישהו חתך אתכם בכביש. אני מניח שאת ההרגשה השקופה הזו מרביתכם חווים בכביש. שהנהג הזה לא שם עליכם, שאתם לא קיימים. אלו תחושות ורגשות שנחוו על ידכם בעברכם, אז באמת חשתם שקופים ותחת מתקפה. לעיתים זו היתה מתקפה פיסית שנתפסה על ידכם או שממש היתה מאיימת על חייכם, כמו הורה מכה. ולעיתים זו היתה מתקפה על המהות הנפשית שלכם לדוגמא הורה שאומר "איזה אפס אתה, לעולם לא תצליח". האלו הנסיבות שהביאו אתכם להאמין שאתם לא שווים. שמי שאתם, במהותכם, נתון תחת מתקפה.
התגובה הנוירולוגית - גופנית
כאשר אנחנו מצויים תחת מתקפה קיים במוחנו חלק קדום שאחראי להישרדותנו. הוא קרוי האמיגדלה. בשעת מתקפה האמיגדלה מפרישה אדרנלין לגוף שהוא למעשה הורמון שמעביר פקודות למערכות הגוף השונות. למערכת העיכול והמין להכבות, לכבד לייצר גלוקוז, ללב לפעום מהר יותר, לריאות לנשום מהר יותר. הכל מכין את הגוף למצב הקרוי Fight Or Flight. השרירים מלאים בדם העשיר בגלוקוז עד שהם אפילו רועדים (כמו רכב שמעלה טורים אבל עדיין הבלמים לחוצים). עכשיו צריך לשרוד: להילחם או לנוס כל עוד נפשנו בנו. במצב זה של נשימות קצובות, פחות חמצן מגיע אל המוח שלנו וכידוע, החמצן הוא הדלק של המוח. מה שמאפשר לנו לחשוב פחות בבהירות ולהגיב באופן הישרדותי, כי פשוט קיים מחסור בחמצן.
אז מה כל זה קשור?
פעמים רבות "כעסנים" חווים את העולם כמי שתוקף אותם ואז נכנס באופן אוטומטי המנגנון ההגנתי במוח שמפריש את האדרנלין. למה זו פעמים רבות רק חווייה? מה אם לפי הדוגמא הקודמת שלנו אתם נוסעים מעט קדימה ואז רואים שזו בכלל קשישה שלא שמה לב לתנועה וחתכה אתכם בטעות? אז הכל יהיה רגוע נכון? תחושת המתקפה תחלוף. כלומר, החווייה של המתקפה הגיעה באופן אוטומטי ולא תמיד על פי מה שהתרחש בפועל בשטח.
אז מדוע לנשום?
משום שנשימה מספקת חמצן למוח, שהוא כאמור הדלק שלו. היא מאפשרת פיסית למוח החושב שלנו לקחת פיקוד ולהתנהל אחרת. כמובן שחייבת להיות כאן גם בחירה לעצור, לחשוב ולהתנהל אחרת. למעשה שם זה תמיד מתחיל – בבחירה. אז בפעם הבאה שאתם מרגישים את הדופק עולה, הנשימות קצובות, הידיים רועדות דעו שאתם ממש רגע לפני התפרצות. המוח שלכם כבר הזרים אדרנלין. אתם חווים כרגע מצב של מתקפה והעצה הראשונית שאיתה אנחנו מתחילים כל תהליך של ניהול כעסים היא פשוט להתרחק משדה המוקשים הזה, לנשום, כן, לנשום עמוק ולשאול את עצמינו האם נשקפת כרגע סכנה לחיים שלנו? האם אנחנו תחת איום?
בהמשך הדרך, אחרי שנרגעתם, צריך גם להגיע כלים נוספים לחזרה מבוקרת לשדה המוקשים. את הכלים האלו אנחנו לומדים ומתרגלים בסדנאות לניהול כעסים של מרכז דולב.
עמית
למידע נוסף על הסדנאות לניהול כעסים – לחץ כאן