מטופל יקר - יש לך בעיית כעסים

זה לא פשוט להוביל אדם להבנה שיש לו בעיית ניהול כעסים משום שזה לוחץ על אחת הנקודות המרכזיות שמניעות את הכעס מלכתחילה: התחושות שאני לא בסדר שאני אשם. ככעסן לשעבר אני יכול לספר לכם שלקחו לי כמעט ארבע שנים להודות בפני אשתי שכלל יש לי בעיה של ניהול כעסים ומשם עוד כשנה וחצי לפני שהגעתי למסגרת שפחות או יותר התאימה לנושא הכעס.

אז מה מפעיל את ההתנגדות ולמי יש את המנדט לגרום לאדם להתחיל תהליך כל כך עמוק של ניהול כעס? הנה:

שורשי הכעס - אני דפוק/ה

שורשי ההתנהגות התוקפנית מתחילים בילדות בדרך כלל. המשותף לרוב הכעסנים הוא מה שאני מכנה מעבר מהנתיב הטבעי של חייהם אל התלם שמתוות להם נסיבות הילדות. קחו לדוגמא ילד שחיי את חייו הטבעיים ומשחק כדורגל עם חבריו בשכונה. פתאום מגיע אבא שלו כועס מאד וצועק עליו שיפסיק לשחק ויעלה הביתה ללמוד למבחן באנגלית. זה לא משהו שקורה באופן חד פעמי, זה מתמשך. שוב ושוב הילד מבין דרך הכעס של אביו שאסור לו להיות הוא עצמו. שהרצון החופשי שלו והתשוקה לכדורגל לא נחשבים. והוא מקשר זאת להבנה בסיסית שמשתרשת אצלו שמי שהוא בבסיסו, האדם שהוא, הפוטנציאל שהוא רוצה ויכול להביא לעולם, מקולקל ולא שווה. שהוא דפוק. אחרת מדוע הוא חוטף בכל פעם שהוא מנסה להיות עצמו? רוב הכעסנים יעברו לתלם הזה שמתווה האב על פי הדוגמא. שם, הם לא חופשיים יותר להיות מי שהם

לעיתים הנסיבות הן פאסיביות. כלומר לא תמיד צריך הורה כעסן או ביקורתי על מנת שתיוולד כעסנות. לדוגמא, זו יכולה להיות אמא דיכאונית שאיננה שם רגשית עבור הילדים. גם כאן, הילד שיחווה נטישה רגשית ויאמר לעצמו : "אם לא נמצאים איתי ולא דואגים לי, זה כנראה בגללי. משהו בי מקולקל. אני לא בסדר" . והמחשבה הזו בדיוק היא זו שגורמת לאותו ילד לעבור בבחירה לכאורה, מהנתיב הטבעי של חייו אל תלם חדש שהוא מתווה לעצמו. הוא יהיה ילד טוב, תלמיד טוב וישתדל לרצות את אימו על מנת לקבל יחס או חיבוק. כמובן שזה גם יכול להיות הפוך. שהוא יהיה בעייתי. מה יותר טוב מלקבל את אמא לשעה שלמה בשיחה עם המורה על מעשה שעשה בבית הספר?

בכל מקרה, התחושה הבסיסית שמתקבעת אצל כל כעסן היא התחושה שהוא לא שווה, שמשהו בתוכו, במי שהוא, במהות שלו, פשוט מקולקל. זאת הסיבה שכעסנים רבים רגישים מאד (!) להצלחות ולכישלונות ושמרביתם אנשים מאד פרפקציוניסטים. הפרפקציוניזם הוא תעודת הביטוח שלהם מפני אותה תחושת קלקול. אף אחד לא יכול לבוא אלי בטענות אם בכל משימה שאני מבצע אני משקיע המון אנרגיה על מנת שתהיה מושלמת. זו הגנה רגשית שמונעת ממני לחוות שוב את אותם רגשות ילדות קשים מן העבר הכואב.

יש לך בעיה!

אם כך, אנחנו יכולים להתחיל להבין מה מרגיש כעסן כאשר באים אליו עם שיקוף ברור שיש לו בעיה של ניהול כעסים. הוא למעשה מרגיש שוב שהוא מקולקל ולא בסדר והרי הוא עובד קשה כל הזמן להוכיח את ההיפך. אבל הבעיה של הכעסים קיימת נכון? ולכן התגובה הראשונית של כעסן לכך שאומרים לו שזו בעיה היא להאשים אחרים: "זאת את הרגישה מידי" , "אם לא היית מתנהג כך אני לא הייתי מתעצבנת כל כך" (כן. יש גם כעסניות :-) ). ההאשמה של אחרים יוצרת תחושה פנימית שאני בסדר גמור ושאחרים הם אלו שמתנהגים בצורה "מקולקלת".

אז איך בכל אופן ניתן לחצות את חומת ההתנגדות הזו? למי יש את המנדט להורות לאדם להגיע לתהליך ניהול כעס? קיימים ארבעה "מנדטים" שכיחים שיביאו אדם להכרה בבעיית ניהול הכעס שלו ושיכולים להוביל אותו למסגרת טיפול מתאימה:

1. המנדט המשפטי כשאדם כעסן נקלע לבעיה מול המשטרה או בית המשפט זו יכולה להיות קריאת התעוררות משמעותית עבורו. כאשר מדובר באדם עם בעיית ניהול כעסים שאיננה מתבטאת באלימות פיסית שגרתית, המעצר וכל ההליכים המשפטיים, פעולות המשטרה והרווחה שמתנהלים סביבו, תולשים אותו מחיי השגרה שאליהם הוא מאד רוצה לחזור. פתאום הוא לא יכול לעבוד או לראות את ילדיו ואשתו לתקופת מה, וההשלכות האלו בהחלט יכולות להניע לרצון אמיתי לעשות שינוי. לעיתים אנשים אלו יתעוררו באופן משמעותי ולאור האירועים והנסיבות יקבלו החלטה פנימית לטפל בבעיית הכעסים. לעיתים, המניע יהיה חלש יותר ומטרתו תהיה להשיב את החיים לשגרה (פשוט לחזור לחיק המשפחה והעבודה השגרתית). צריך לשים לב במצבים אלו האם עד כמה עמוק ומשמעותי המניע הפנימי.

2. המנדט הזוגי

כעסים יוצאים במקומות הבטוחים. כעסנים לא יבטאו כעס באותן עצמות וצורות בכל מקום. לצעוק ולקלל בעבודה יכול להביא לפיטורין נכון? ולכן שם תהיה יותר שליטה התנהגותית. בדרך כלל הבית, כלומר בן/בת הזוג והילדים, הם מקום בטוח יותר משום ששם ההשלכות קטנות יותר. המצב הזה משתנה כאשר אותם בני/בנות זוג מסמנים גבול ואומרים "עד כאן!, אני לא מוכן/ה לחיות כך יותר." לעיתים קרובות תהיה שם התניה ברורה שללא תהליך ניהול כעסים הזוגיות עצמה מוטלת בספק או תיפסק. הצבת הגבול הזו למעשה הופכת את המרחב הזוגי למקום בטוח הרבה פחות לכעסים וזה מניע משמעותי אצל רוב הכעסנים שאינם רוצים להפסיד את מערכת היחסים. כחמישים אחוז מהלקוחות בסדנאות לניהול כעס במרכז דולב, מגיעים לתהליך ממנדט זה. כיצד על בן/בת הזוג לנהל את השיח מסמן הגבול? על כך כתבתי במאמר נפרד: המדריך לשיחה עם בני זוג כעסנים .

3. המנדט ההורי

במקרה זה מתרחש לעיתים קרובות אירוע כעס משמעותי עם אחד הילדים. לעיתים קרובות אותו כעסנים או כעסנית פשוט מבחינים בתגובות של ילדיהם לכעסים. אלו יכולות להיות תגובות כועסות או מסתגרות או פוחדות. בכל מקרה, כיוון שאלו הילדים ולא בני/בנות הזוג משהו פנימי מתעורר לאור התגובות האלו שגורם לאותו אדם להחליט שהוא צריך לטפל בבעיה שהוא רואה שגורמת לנזק לילדיו. לרוב תהיה שם תחושת אשמה גדולה ותחושה של הפרת נדר מן הילדות. אותו כעסן הבטיח לעצמו שהוא לא יהיה כמו הוריו והנה כך קורה בדיוק. זהו מניע פנימי משמעותי.

4. המנדט העצמי

בתור מטפלים אנחנו נוטים לראותאת הנזקים שהכעס גורם לאחרים אולם הכעס בראש ובראשונה גורם לנזקים והשלכות לכעסנים עצמם. הוא יוצר אי שקט גדול, דריכות מתמדת, חוסר מנוחה וטרדה בנוגע להישגים. יש גם משמעויות פיזיולוגיות רבות ובהן לעיתים קרובות מחסור או שיבושים בשינה ובתזונה. לאחר כל התפרצות כעס מגיעה גם האשמה והחרטה שיוצרת תחושת מועקה כבדה. ואז, כשאחד או יותר מאלו הופך לכבד מנשוא, חלה ההתעוררות הפנימית. אותו אדם פשוט אומר לעצמו : "די,

אני לא יכול להמשיך כך. אני צריך לעשות שינוי" ומוביל את עצמו אל התהליך.

אז איזה מנדט עדיף?

המחקרים מראים שכוונה הכנה והמוטיבציה הפנימית לעשות שינוי מנבאים שיעורי הצלחה גבוהים יותר של תהליך ניהול הכעס. זה לא כל כך משנה מאיזה מנדט מגיע אותו אדם. החשוב ביותר הוא לבחון את המניעים שלו לכניסה לתהליך. גם אם הוא צריך אישור לבית המשפט, עדיין נרצה לברר את רמת המוטיבציה הפנימית שלו.

כאמור, ככעסן לשעבר אני יודע שזה מאד לא פשוט להודות שיש לך בעיה של ניהול כעסים. זה כמו לחתום על מסמך שאומר: "עמית, זוכר שלאורך כל חייך הרגשת שאתה מקולקל ועבדת קשה מאד להוכיח לכולם בגזרות ההורות, הזוגיות בקריירה ובעוד תחומים נוספים שאתה מאד מוצלח? אז תדע שנכשלת אתה באמת מקולקל. יש לך בעיה של כעסים. על החתום - עמית".

זאת ההתנגדות הבסיסית של כל כעסן כמעט והיא נפרצת כאשר אחד מן המנדטים מתחיל לפעול. אז מתעורר קול פנימי חזק יותר מתחושת הקלקול שאומר : "אני יודע, זו באמת בעיה והנה היא קיבלה ביטוי בתחום מסוים של החיים (משפטי, זוגי, הורי או עצמי) והגיע הזמן לשנות".

זהו רגע מבורך. רגע שבו אותו אדם מצהיר בפני עצמו לפני הכל שהוא מבקש שינוי ועזרה ומשם הדרך סלולה.

ומה אנחנו כמטפלים יכולים לעשות?

יש כמה צעדים שאנחנו המטפלים יכולים לעשות על מנת להוביל אדם להבנה של בעיית הכעסים שלו:

1. בניית יחסי אמון ובטחון - נניח שנמצא אצלכם זוג בטיפול זוגי ואלם מבחינים שלאחד מהם באופן ברור קיימת בעיה של ניהול כעסים. לפני שתעלו בכלל את הנושא, המטופל צריך להרגיש בטוח במרחב הטיפולי אצלכם. כל עוד הביטחון שלו בכם ובתהליך שאתם מעבירים לא קיים, זה יהיה מוקדם מידי להעלות את הנושא ויעלה את ההתנגדות. לכן, תצטרכו כנראה לעבור מרחב של זמן טיפולי עם אותו אדם עד שייווצרו התנאים הללו.

2. דברו על ההשלכות - אתם יכולים לעשות עם המטופל רשימת השלכות של הכעסים שלו על עצמו ועל הסביבה שלו. זה יכול להיות בסיס טוב להבנה עד כמה עמוקה הבעיה.

3. זו לא אשמתם - כפי שציינתי בתחילת הכתוב אף אדם לא נולד כועס אלו נסיבות העבר שלו שהביאו אותו להתנהגות זו בהווה. אין לאף ילד את הכלים להתמודד עם המצבים הלא פשוטים בהם גדל ושהיאו אותו להיות כעסן בהווה. לכן חשוב לבסס את העובדה שההתנהגות הכעסנית כיום, היא בסך הכל המשך אוטומטי של התגובות הרגשיות האוטומטיות מן העבר ושזו לא באמת אשמתם של אותם לקוחות.

3. ועם זאת זו אחריותם - זו אמנם לא אשמתם אבל בהחלט האחריות שלהם כאנשים בוגרים לשנות התנהגות זו שמשפיעה בצורה משמעותית על חייהם ועל אלו של הסובבים אותם. שוב חזרנו אל ההשלכות בתוספת נטילת האחריות.

4. השאירו מרחב של בחירה - בסופו של דבר זוהי בחירה לעבור את התהליך המשמעותי של ניהול הכעס. תהליך יעיל יהיה כאשר אותו אדם יבחר לעבור אותו, יהיה המנדט שהביא אותו לכך, אשר יהיה.

בהצלחה!

עמית

רוצים לטפל בעצמכם בניהול כעס?

הקליקו כאן למידע נוסף על קורס הכשרת המטפלים בניהול כעס