מטופל יקר - יש לך בעיית כעסים

זה לא פשוט להוביל אדם להבנה שיש לו בעיית ניהול כעסים משום שזה לוחץ על אחת הנקודות המרכזיות שמניעות את הכעס מלכתחילה: התחושות שאני לא בסדר שאני אשם. ככעסן לשעבר אני יכול לספר לכם שלקחו לי כמעט ארבע שנים להודות בפני אשתי שכלל יש לי בעיה של ניהול כעסים ומשם עוד כשנה וחצי לפני שהגעתי למסגרת שפחות או יותר התאימה לנושא הכעס.

אז מה מפעיל את ההתנגדות ולמי יש את המנדט לגרום לאדם להתחיל תהליך כל כך עמוק של ניהול כעס? הנה:

שורשי הכעס - אני דפוק/ה

שורשי ההתנהגות התוקפנית מתחילים בילדות בדרך כלל. המשותף לרוב הכעסנים הוא מה שאני מכנה מעבר מהנתיב הטבעי של חייהם אל התלם שמתוות להם נסיבות הילדות. קחו לדוגמא ילד שחיי את חייו הטבעיים ומשחק כדורגל עם חבריו בשכונה. פתאום מגיע אבא שלו כועס מאד וצועק עליו שיפסיק לשחק ויעלה הביתה ללמוד למבחן באנגלית. זה לא משהו שקורה באופן חד פעמי, זה מתמשך. שוב ושוב הילד מבין דרך הכעס של אביו שאסור לו להיות הוא עצמו. שהרצון החופשי שלו והתשוקה לכדורגל לא נחשבים. והוא מקשר זאת להבנה בסיסית שמשתרשת אצלו שמי שהוא בבסיסו, האדם שהוא, הפוטנציאל שהוא רוצה ויכול להביא לעולם, מקולקל ולא שווה. שהוא דפוק. אחרת מדוע הוא חוטף בכל פעם שהוא מנסה להיות עצמו? רוב הכעסנים יעברו לתלם הזה שמתווה האב על פי הדוגמא. שם, הם לא חופשיים יותר להיות מי שהם

לעיתים הנסיבות הן פאסיביות. כלומר לא תמיד צריך הורה כעסן או ביקורתי על מנת שתיוולד כעסנות. לדוגמא, זו יכולה להיות אמא דיכאונית שאיננה שם רגשית עבור הילדים. גם כאן, הילד שיחווה נטישה רגשית ויאמר לעצמו : "אם לא נמצאים איתי ולא דואגים לי, זה כנראה בגללי. משהו בי מקולקל. אני לא בסדר" . והמחשבה הזו בדיוק היא זו שגורמת לאותו ילד לעבור בבחירה לכאורה, מהנתיב הטבעי של חייו אל תלם חדש שהוא מתווה לעצמו. הוא יהיה ילד טוב, תלמיד טוב וישתדל לרצות את אימו על מנת לקבל יחס או חיבוק. כמובן שזה גם יכול להיות הפוך. שהוא יהיה בעייתי. מה יותר טוב מלקבל את אמא לשעה שלמה בשיחה עם המורה על מעשה שעשה בבית הספר?

בכל מקרה, התחושה הבסיסית שמתקבעת אצל כל כעסן היא התחושה שהוא לא שווה, שמשהו בתוכו, במי שהוא, במהות שלו, פשוט מקולקל. זאת הסיבה שכעסנים רבים רגישים מאד (!) להצלחות ולכישלונות ושמרביתם אנשים מאד פרפקציוניסטים. הפרפקציוניזם הוא תעודת הביטוח שלהם מפני אותה תחושת קלקול. אף אחד לא יכול לבוא אלי בטענות אם בכל משימה שאני מבצע אני משקיע המון אנרגיה על מנת שתהיה מושלמת. זו הגנה רגשית שמונעת ממני לחוות שוב את אותם רגשות ילדות קשים מן העבר הכואב.

יש לך בעיה!

אם כך, אנחנו יכולים להתחיל להבין מה מרגיש כעסן כאשר באים אליו עם שיקוף ברור שיש לו בעיה של ניהול כעסים. הוא למעשה מרגיש שוב שהוא מקולקל ולא בסדר והרי הוא עובד קשה כל הזמן להוכיח את ההיפך. אבל הבעיה של הכעסים קיימת נכון? ולכן התגובה הראשונית של כעסן לכך שאומרים לו שזו בעיה היא להאשים אחרים: "זאת את הרגישה מידי" , "אם לא היית מתנהג כך אני לא הייתי מתעצבנת כל כך" (כן. יש גם כעסניות :-) ). ההאשמה של אחרים יוצרת תחושה פנימית שאני בסדר גמור ושאחרים הם אלו שמתנהגים בצורה "מקולקלת".