הרומן הסמוי - על בגידות וכעס

אם הייתי מבקש מכם לדמיין לרגע אדם כועס אני מניח שהייתם מתארים אדם מרוגש, אדום פנים, שמדבר בתוקפנות, אולי אפילו צועק. חלקכם יוסיף שהוא מפחיד משום שהוא משדר אלימות ותוקפנות ושאי אפשר לדבר אל ההיגיון שלו כשהוא נמצא בתוך הכעס. הוא זקוק לזמן על מנת להירגע. מה שתיארתי כאן שייך לקבוצת הכעס הגלוי. כשהכעס הזה יוצא החוצה, ברור לכולם שהוא קיים. אי אפשר להתעלם ממנו. גם לזה שכועס וגם לאלו שנמצאים ב"קו האש".

כעס חבוי

אבל יש קבוצה נוספת של כעסים שהיא הרבה פחות מוחצנת לעומת הדוגמא הקודמת. עד כדי כך שלפעמים נראה שהכעס ממש לא קיים שם. אבל, עוצמתה גדולה לא פחות מזו של הקבוצה הגלוייה. בצורות הביטוי האלו, הכעס של אנשים מתבטא בצורה לא ישירה. זה יכול להיות דרך התנהגות פאסיבית שבה פשוט לא עושים, לא מגיבים או לא מדברים. מכירים את ה"טיפול בשתיקה"? זו דוגמא להתנהגות תוקפנית דרך אי העשייה (לכן גם קוראים לה: פאסיב אגרסיבי). למרות שמי ששותק כרגע בעצם לא עושה כלום הוא עדיין מעביר מסר עקיף לצד השני – אני כועס!

אבל יש גם דרך עוד יותר מחתרתית להביע את הכעס. יותר מהפאסיביות ואני מתכוון לכעס החבוי. כשמישהו מסגל לעצמו צורת ביטוי כזו של כעס, הוא פשוט לא מאפשר לאחרים בכלל לדעת שהוא כועס אבל בתוך תוכו הוא רותח והוא מבצע פעולות שהמטרה שלהם לפגוע בצד השני ומבלי שהוא ידע שזה מגיע ממנו. יש כאן מחסום ענקי בביטוי של הכעס ושל הרגשות בכלל. זה כמו ילד שכועס על ההורים שלו אז הוא מחביא להם את השלט של הטלוויזיה. פעם שמעתי משפט שמתאר את התנהגות כזו בצורה מאד מדוייקת (הכוונה למבוגרים כמובן): "מלאך בַפָֹנים וסכינים בגב" (תעיפו מבט נוסף בתמונת הנושא של הכתבה הזו).

מה קורה שם בפנים?

אני רוצה רק לרגע קטן לאפשר לכם לצלול לתוך מוחו של כעסן כזה. לפעמים בסדנא לשליטה בכעסים, כשאני מבקש ממשהו לתאר לי איך הוא הרגיש באותו רגע שהכעיס אותו מאד הוא יתאר לי את העובדות: "הוא עשה כך וכך!... ואחר כך אני אמרתי ש....ואז הוא אמר לי שאני....אז אני הלכתי אל... ועשיתי....". וכשאני שואל שוב אבל איך הרגשת באותם רגעים מכעיסים? לאחר 10 שניות של שקט מוחלט, אקבל שוב את העובדות "הוא עשה כך וכך!..." .

ומדוע זה קורה? כי למרבית הכעסנים יש מחסום בביטוי הרגשות והצרכים שלהם. אי שם בילדות לרובם היה רק נתיב אחד ברור לחיים, זה שהוכתב על ידי ההורה הדומיננטי. אי אפשר היה לסטות מהדרך הזו. ואם התרחשה סטייה התגובה היתה תוקפנית מצד ההורה. החל מביקורת עדינה אבל ברורה (!)ועד מכות של ממש שמטרתן להבהיר שכך לא עושים או כך לא מתנהגים ושרק מה שההורה אומר צריך להתרחש. התפתח שם פחד ובושה על עצם היותך אתה, על מי שאתה, על מה שאתה מרגיש ומה שאתה צריך. אם רק תעז לאמר או לעשות משהו שהוא לא בנתיב "הנכון" תקבל תגובה תוקפנית. אגב, זה יכול להיות גם מדאגה מאד גדולה לילד שנובעת מחרדה גדולה של ההורה ולא רק מאלימות (אני רואה זאת לדוגמא פעמים רבות אצל בני הדור השני לניצולי שואה).

אז איך יגיב ילד לצורה כזו של חינוך? חלקם ילחמו עד חורמה בחופש ובצדק שלהם, חלקם יגדלו להיות מופנמים וחלשים (חברתית ובעיקר בעיני עצמם), חלקם יפתחו פרפקציוניזם שמלווה בהלקאה עצמית (תוקפנות עצמית) וחלקם יגיעו למצב שבו לא יוכלו לבטא את הכעס שלהם בגלוי ופשוט "יחביאו את השלט"...

ואז מגיעה הבגידה...