אשמה הוא נושא מרכזי שעולה בכל הקשור לכעס. הרי שאתם כועסים זה בדרך כלל כי מישהו או משהו בחוץ עצבן אתכם. מישהו שחתך אתכם בכביש, מישהו שאמר לכם משהו שהדליק אתכם, מישהו שעשה מעשה שהרגיז אתכם. הוא האשם בכך שאתם כועסים. בואו נצלול רגע קצת יותר לעומק בעניין האשמה. למה היא מופיעה שם בכלל?
אבל לפני כן אנחנו צריכים להבין משהו בסיסי על "כעסנים":
נסיבות עבר מאשימות
ל"כעסנים" בדרך כלל יש מכנה משותף בעברם. חלקם הגדול גדל תחת תוקפנות מצד בני משפחה קרובים (בדרך כלל הורה דומיננטי). זו יכולה להיות תוקפנות פיסית, מילולית ואפילו מלומדת. פעם היה לי מטופל שבכל פעם שחזר עם ציונים מבית הספר, שהיו טובים, היו עורכים לו בכל זאת "תחקיר" של מה ניתן לעשות ולשפר עוד יותר. הוא גדל תחת התחושה שהוא לא בסדר, שהוא לא מספיק טוב ושעליו להתאמץ כל הזמן להיות בסדר ומוצלח. רגשית, שם בפנים הוא תמיד הרגיש כשלון וחסר אונים כי לא משנה מה היה הציון זה אף פעם לא היה מספיק טוב. זו תחושה נפוצה בקרב ה "כעסנים". כלומר, קיים ל"כעסן" קישור פנימי לא מודע בין תחושת כשלון במשימה כלשהי לבין האשמה ותוקפנות שחווה בעברו.
אז הנה שני מנגנוני אשמה נפוצים בקרב ה"כעסנים":
1. אם הוא אשם – אני לא!
להאשים מישהו חיצוני כשאתם כועסים זה לנקות אתכם מהאשמה. בואו ניקח דוגמא של אדם שתקוע עכשיו בפקק. דמיינו פקק כזה שעומדים בו, שהנהגים כבר יוצאים מחוץ לרכב להפסקת עישון :-) . הפקק הזה מפגיש אותו עם תחושות כמו חוסר אונים ושל כשלון. משהו לא עובד כרגע כפי שצריך להיות (ממש אותה תחושה כמו להגיע עם ציון לא מספק מבית הספר שבדוגמא הקודמת). תחושת הכשלון מקושרת כפי שראינו לתוקפנות מן העבר ולכן על מנת שלא לחוות שוב את אותה חוויה רגשית לא נעימה, אם האשמה היא לא בנהג אלא במשהו חיצוני זה ירגיע את החשש הפנימי הזה. אז יגיעו מילים כמו "מע"צ הדפוקים האלו", "המשטרה שלא יודעת לכוון תנועה" או "אמרתי לך שלא היינו צריכים בכלל לצאת למפגש הזה, זה הכל בגללך". כלומר כל מקור חיצוני שאפשר כרגע להשליך עליו את האשמה – יהווה פתרון לתחושת האשמה הפנימית.
2. בוא נגמור עם זה...
דרך נוספת להתמודד עם האשמה היא לתקוף אבל את עצמכם! "לא הייתי צריך לנסוע מכאן, איזה דפוק אני, איך לא חשבתי על זה קודם לפני שנכנסתי לכביש הזה, איזה אפס אני". זו תוקפנות נכון? אמרו את המילים האלו כלפי מישהו בחוץ וזה ישמע לכם תוקפני אז לאמר אותם לעצמכם זו תקיפה עצמית. היא בדרך כלל תגיע כשלא יהיה טריגר חיצוני שאפשר לפרוק עליו את האשמה. אז מדוע התקיפה העצמית הזו מתרחשת? זה לא קל לי לכתוב את המילים האלו אבל, אז בעבר, השקט הפנימי הגיע גם לאחר ש"המתקפה" של ההורה חלפה. הוא צעק, רדה, השפיל, אולי אפילו הכה. אבל כשהגל הזה חלף, הגיע השקט. כלומר יש קישור בין מתקפה לשקט שאחריה. והנה עומד לו אותו "כעסן" בפקק. חסר אונים, מרגיש כשלון ואין לו על מי לפרוק את הכעס הזה. אז מתפתחת המתקפה העצמית שמטרתה להביא באופן לא מודע לשקט פנימי. לאחר המתקפה – יגיע השקט. כמו אז, בעבר הרחוק.
המודעות הבסיסית למנגנוני האשמה שתיארתי כאן, היא חלק מהדרך לניהול הכעסים. ההשלמה עם חוסר האונים ועם העובדה שלא על כל מצב אנחנו שולטים, תוך כדי מודעות לעבר הזה שקופץ באופן לא מודע, הם חלק מהדרכים שאנחנו מנהלים כעסים. תחשבו על זה בפעם הבאה רגע לפני שאתם מאשימים מישהו או עצמכם.
עמית לוי
למידע על הסדנאות הקרובות לניהול כעסים לחצו כאן