נניח שהילד שלכם נפל בזמן ריצה ונחבל ועכשיו יורד לו דם מהברכיים. חלק ניכר מההורים יגיבו במילים "לא קרה כלום" במטרה להרגיע את הילד. תחשבו רגע על המילים האלו. האם באמת לא קרה דבר? הרי הילד נפל, הברכיים מדממות, הוא מבוהל, זה כואב לו. וגם אתם קצת מבוהלים נכון? לפחות ברגעים הראשונים עד שמתבררת חומרת המצב. ובכל אופן אנחנו אומרים שלא קרה כלום. מדובר בהדחקה רגשית והיא מנת חלקם של הרבה מאד כעסנים.
הדרמה
אז מדוע אנחנו באמת מנסים לכסות על האמת הרגשית הזו? התשובה היא פשוטה מאד. ככעסנים גדלנו בבתים שבהם היתה איזו דרמה והיא היתה מתמשכת. היא היתה יכולה להיות גלוייה וקולנית כמו בית שבו ההורים רבים כל הזמן, או שמעבירים ביקורת קולנית ומשפילה כלפיכם (לעיתים אפילו אלימה פיסית). וגם דרמה חבוייה יותר כמו בתים שבהם היתה שתיקה מעיקה, או מצב קשה כדוגמת מחלה או מצב כלכלי שמרחף שם ופשוט לא מדברים עליו. בכל מצב מהשניים הרגשות העמוקים יותר לא יצאו אל פני השטח ומה שהיה גלוי שם זה בעיקר הכעס.
זה באשמתנו
לעיתים קרובות, המצב הזה נתפס בעיננו כמשהו שקורה באשמתנו. קחו לדוגמא מצב שבו נכשלתם בבחינה או שהשגתם ציון נמוך מהצפייה של ההורים והתגובה שלהם היתה קשה כלפיכם. הם כעסו, השפילו או אפילו התעלמו בשתיקה רועמת. בכל מקרה, זה הפך להיות נטל נפשי עליכם. אתם אלו שגרמו להם לסערת הרגשות נכון? אם רק הייתם מצליחים יותר במבחן. וזה לא רק בלימודים, זה יכול להיות על כל דבר קטן ולא משמעותי כמו המקום הלא נכון שהנחתם בו את המגבת.
בורחים מהסערה
זה לא משהו שהיה קורה באופן חד פעמי. זה לא היה מביא אתכם להיות כעסנים היום. זה משהו מתמשך שהתרחש באופן שוטף בחייכם. יש חלק מן הכעסנים שמספרים שכשהם הגיעו לגיל בגרות הם פשוט יצאו מהבית כדי להתרחק מהסערות הרגשיות שהיו שם. זה יכול להיות מוקדם כבר מגיל 14. ברגע שהיתה להם הזדמנות הם יצאו מהדרמה הזו על ליצור להם שקט פנימי.
מרגיעים את הסערה
אלו שנותרו בבית בלית ברירה החלו לפתח תכונות של גישור והרגעה. כשאני נזכר בתקופה הכועסת שלי אני זוכר את הבת שלי רצה אלי בזמן הכעס שלי , מחבקת אותי חזק, כאילו אומרת לי "תירגע אבא" ותוך כדי כך מנסה לגשר ביני לבית אשתי. מסבירה לאשתי מה אני מנסה לאמר שאני לא מצליח בזמן הכעס. היא לקחה על עצמה את האחריות להרגיע את הסערה.
שקט פנימי
אז מה שאנחנו זקוקים לו ככעסנים זה לשקט פנימי , וסערות רגשיות שלנו או של אחרים הם משהו שפשוט מזכיר לנו את העבר הכואב הזה שכל כך רצינו שיפסיק. והנה כאנשים בוגרים, כשמתרחשת דרמה קטנה והילד מחליק ומדמם מהברכיים אנחנו אומרים לו "לא קרה כלום". מתכוונים לכבות את הדרמה הרגשית. לא רוצים להרגיש אותה שוב. לא אצל הילד ולא אצלנו ולכן מכסים אותה במילים שלא קרה כלום.
הכעס הוא פורקן של הצטברות רגשית
אלא, שהדרך לנהל את הכעסים היא דווקא לבטא את הרגשות שלנו ולא להדחיק אותם. כשאנחנו לא מבטאים את הרגשות שלנו הם נאגרים עד שהם מגיעים לרמה שאנחנו פשוט כבר לא יכולים להחזיק אותם בתוכנו ואז מספיק ניצוץ אחד קטן שיגרום לנו לפרוק אותם בצורה תוקפנית וכועסת. זו יכולה להיות מילה קטנה של מישהו או מעשה קטן. זו גם הסיבה שמסבירה מדוע לעיתים קרובות ההתפרצויות הן לא בפרופורציה של מה שהתרחש שם נכון? זו פריקה של מטען רגשי שהצטבר.
השיח הרגשי
אז הנה כיוון חדש ומשחרר. במקום לאמר "לא קרה כלום" אפשר לתת מקום לרגשות ולאמר: "ממש נבהלת נכון? וזה כואב ולא נעים לך, גם אני נבהלתי. יחד עם זה, אני רואה שזה פצע שטחי. בוא נשטוף במים ונשים פלסטר".
בסדנא לניהול כעסים אנחנו עובדים בצורה משמעותית על ההבנה של העולם הרגשי שלנו ומתרגלים את ההבעה שלו שוב ושוב. לכן זו סדנא ולא קורס. זה מקום שבו רוכשים מיומנויות חדשות. זו החלופה להתפרצויות הכעס והמחקרים מראים שזו גם החלופה היחידה.
עמית
למידע על הסדנא לניהול כעסים לחצו כאן