בימים אלו מסתיימת שנת הלימודים ואיתה מגיעות גם התעודות. חשבתם פעם מה מעריכות התעודות? יש שם בעיקר ציונים על הישגים לימודיים. גם ההערות המורים סובבות את אותם הישגים. "התאמצת בצורה טובה מאד השנה", "את יכולה יותר", "אתה נעדר הרבה". גם ההיבט המילולי מתייחס בעיקר לציון שהושג או שלא הושג. ואנחנו ההורים? לעיתים נשאבים לתוך המערבולת הזו. כועסים כשההישגים לא מספיק טובים. הנה נקודת מבט נוספת על הילד שלכם ועליכם. נקודת המבט הרגשית. אולי השנה תנסו משהו חדש?
"אני מקולקל"
כל כעסן מתחיל את דרכו בתוך הכעס עם תחושה בסיסית אחד והיא שהוא מקולקל. תחשבו על העבר שלכם, על הבית שבו גדלתם. משהו בנסיבות העבר האלו בדרך גרם לנו להרגיש פחות טובים - מקולקלים. חלקכם חווה זאת בצורה אקטיבית על ידי אלימות פיסית, השפלות, ביקורת (שיכולה להיות גם מאד שקטה). וחלקכם האחר חווה זאת על ידי מצבים פאסיביים כמו שתיקות של ההורים, היעדרות תקשורת רגשיות, היעדרות פיסית של ההורים, מחלה או חלילה מוות של ההורים. כל אלו גרמו לנו הכעסנים למחשבה בסיסית אחת: "אם כך מתייחסים אלי, כנראה שזה בגללי, כנראה שמשהו מקולקל בי". בין אם זה הורה מבקר או הורה שהלך לעולמו, המחשבה הבסיסית הזו תמיד הייתה שם. היא עודנה שם כל עוד לא תהיו מודעים לה.
והתוצאה? - כעס
כשאדם מרגיש מקולקל הוא מרגיש שאין לו מקום בטוח ויציב בעולם והוא יחפש עוגן משמעותי שיעניק לו את הבטחון. אצל חלק גדול מהכעסנים העוגן הזה הוא ריצוי משמעותי של האחר. אנחנו נוטים לעשות המון(!) עבור אחרים ומצפים פעמים רבות למשוב חיובי שיעניק לנו את הבטחון הזה. מחפשים "ציון גבוה" מהסביבה. כשאנחנו לא מקבלים את המשוב החיובי מהסביבה, עולה בנו כעס. זהו פשוט הפחד הלא מודע שלנו מן העבר שוב לא להיות שווים והפחד שההשלכות הרגשיות מן העבר יעלו שוב.
93 זה לא מספיק!
באחת הסדנאות השתתף אדם שהציונים שלו תמיד היו גבוהים. בין 90-100. אבל להורים שלו זה לא היה מספיק. כל ציון פחות ממאה מושלם היה גורר "תחקיר" והתמקדות בנקודות הבודדות החסרות. אותו אדם פיתח תחושה שלא משנה המאמץ שלו, זה אף פעם לא מספיק, שהוא לא שווה. בבגרותו, כל משימה ולו הקטנה ביותר הפכה לעניין משמעותי עבורו. איחור קל של כמה דקות הפך לעניין של פי תהום והעלה בו כעסים משמעותיים. הוא, כמו כל שאר הכעסנים הפך "אלרגי" (עם תגובתיות יתר) לנושא הכשלון. הכשלון מחזיר אותנו אל העבר הכואב שלנו. אל ההשפלה,הכאב, הריחוק הרגשי.
והיום כשאנחנו הורים? כיוון שפיתחנו רגישות גבוהה מאד להצלחה וכשלון, וכשלון כרוך במהלך רגשי פנימי כואב עבורינו, אנחנו מנסים בכל הכוח, באהבה גדולה למנוע את התחושות האלו מהילדים שלנו. הציונים בתעודות הם משהו מדיד. יש עובר ויש נכשל. יש מוצלח יותר ויש פחות. יש מספר לכל מצב. ומה שקורה לנו הוא המחשבה שאם הילדים שלנו לא משיגים הישגים מספיק טובים, הם לא יסתדרו בחיים, הם יכשלו בעתיד שלהם - וזה יכאיב להם מאד כפי שזה הכאיב לנו. לכן, אנחנו רגישים בעצם לא רק לכשלונות שלנו אלא גם לאלו של הקרובים מאד ללב שלנו. זה הצורך שלנו להגן עליהם. אלא, שהצורך הזה מקבל ביטוי בכעסים. ומה מרגיש ילד שכועסים עליו ההישגים שלו - שהוא מקולקל. והנה המעגל חוזר על עצמו נכון? כבר התחלתם לראות ניצני כעסנות גם אצל הילדים שלכם? אם יש לכם כמה ילדים, שימו לב שדווקא זה "הבעייתי" הוא הכעסן יותר בדרך כלל.
תעודות חלופיות
זה עניין משמעותי לעבוד על נושא ההצלחה והכשלון ואנחנו עושים זאת בצורה טובה מאד בסדנא לניהול כעסים. עד שיבשיל לכם הרגע הנכון לעשות מהלך ולטפל בכעסים שלכם, הנה עצה מעשית. יחד עם התעודה של בית הספר, העניקו לילדים שלכם תעודה חלופית. היא לא חייבת להיות בכתב. ראו אותם כבני אדם שלמים. הדגישו את החוזקות שלהם כבני אדם. חזקו את היצירתיות שלהם, את החברותיות שלהם, את המנהיגות שלהם, את הלב הרחב שלהם, את הנתינה שבהם, את הכשרון שלהם לספורט, לריקוד, לנגינה, לכל דבר שהם חזקים בו. זה לא חייב להיות רק בסוף השנה, זו יכולה להיות "תעודה שוטפת". מילים מחזקות שאתם אומרים להם לאורך כל השנה. חשבו איזה אדם בוגר תרצו להוציא מביתכם? מצטיין בלימודים שחושב שהוא מקולקל? או אדם עם ציונים מעט פחות טובים שמאמין בעצמו, שיודע שהוא שווה, שהוא יכול להיות כל מה שהוא רוצה בחיים שלו. שמאמין במנהיגות שלו, ביצירתיות שלו, בכשרונות שלו, בלב שלו.
זה לא אומר שצריך לזנוח את ההישגים הלימודיים או את התעודה מבית הספר, זה רק אומר לשים אותם בפרופורציה הנכונה.
ההצלחה והכשלון הם עניין משמעותי שאנחנו נוגעים בו בעומק התהליך של ניהול הכעסים. חופשת לימודים מהנה לכולכם.
עמית
למידע על הסדנאות לניהול כעסים לחצו כאן