האם הכעס משפיע על יחסי המין שלכם?
הפעם נדבר על עניין שלא מדובר הרבה בהקשר של ניהול כעסים - יחסי מין. לאנשים עם בעיות ניהול כעסים (נשים וגברים כאחד), יש נטייה לחשוב שיחסי מין הם עניין פיסי בלבד. עם זאת נהוג לכנות אותם גם יחסים אינטימיים משום שזה בדיוק מה שהם - יחסים שמבטאים באופן פיסי אינטימיות שהיא גם רגשית. אז תגידו כשאנחנו כועסים האם אנחנו קרובים יותר אחד אל השני/ה או רחוקים יותר? במאמר הזה אדון יותר בהרחבה על השפעת הכעס על היחסים האינטימיים מכל הסוגים. הנה:
אנחנו לא מקיימים מספיק יחסי מין וזה מכעיס!
הקשר הראשון של יחסי המין אל הכעס הוא התדירות. פעמים רבות אני שומע בסדנאות על התסכול של הריחוק הפיסי הגדול ושפשוט לא מקיימים מספיק יחסים. זה יוצר ריחוק אבל גם כעסים.
בואו ננסה להבין מדוע כעס עולה שם. זו לא רק האכזבה וחוסר הסיפוק המיני הפיסי אלא שזו תחושה של דחייה! כשבן או בת הזוג שלנו לא רוצים לקיים איתנו יחסי מין זו תחושה קשה של דחיה, שלא רוצים אותנו וזה בעומק מפגיש אותנו עם רגשות עמוקים עוד הרבה יותר ששייכים בכלל לילדות שלנו. זה שלא רוצים אותנו זה אומר שמשהו בנו, במי שאנחנו, לא מספיק טוב.
אז, בילדות זה בדיוק מה ששידרנו לנו ההורים דרך המכות, ההתעלמות, הביקורת... נכון? הרגשנו שאנחנו לא בסדר כי אחרת מדוע מתנהגים אלינו כך. והנה היום דרך הדחייה ביחסי המין אנחנו חווים את אותו עולם רגשי מחדש. וזה מקפיץ בנו זיכרון לא מודע מן העבר שמפעיל כעס.
המעגל האכזרי של הכעס
אלא שכשאנחנו כועסים לא רק לבטא במילים את הכעס ("אני כועס/ת"). אצלנו, האנשים עם בעיות ניהול הכעסים, לכעס מתלווה התנהגות תוקפנית, כזו שפוגעת, מעליבה, מקטינה, מאיימת או מפחידה. וההתנהגות הזו היא שיוצרת ריחוק בין בני הזוג. לפעמים על משהו קטן שרבים עליו אנחנו יכולים להיות במתח כמה ימים ויותר נכון? והריחוק והמתחים האלו הם בדיוק ההיפך מהאינטימיות שיחסי המין מציעים. הצד השני לא יכול להתקרב אלינו כפי שהיינו רוצים והנה המעגל חוזר ומזין את עצמו.
יחסי מין הן יחסים אינטימיים
יחסים אינטימיים כשמם כן הם. יחסיים של קרבה, של חיבור שהוא הרבה מעבר לעניין הפיסי עצמו. יש שם חיבור שהוא רגשי לפני הכל. הוא המאפשר גם את הקרבה הפיסית. וזה מה שאנחנו וגם הצד השני זקוקים לו. ואת האינטימיות הרגשית הזו אנחנו יוצרים על ידי תקשורת שמבוססת על רגשות.
אני יודע שחלקכם הגדול שקורא את המילים האלו אומר לעצמו "אבל אני אדם סגור, ביישן, לא אוהב לדבר על הרגשות". אתם צודקים בזה. גם זה שייך לעבר שלכם משום שבאותה ילדות כאשר ניסיתם לדבר על הרגשות "חטפתם" התנהגות תוקפנית מאחד ההורים כנראה. אז לימדתם את עצמם מגיל צעיר שרגשות וביטוי של רגשות זה דבר מסוכן. לכן אתם נמנעים כיום מלבטא את העולם הרגשי שלכם ולעיתים מצפים שגם יבינו אתכם בלי שאמרתם מילה. כאמור זה שייך לעבר.