אנחנו סובלים מהכעס שלנו - לפני כולם

יש כמה מניעים שיכולים להביא אדם לתהליך של ניהול כעסים. לפעמים זה יהיה בן או בת זוג שיסמנו לנו את הגבול. לפעמים זה קורה כשאנחנו רואים את הפגיעה בילדים שלנו ואת הכעסים שמתחילים להתעורר גם אצלם. ולעיתים זה אולי מקום העבודה שמתריע לנו או מקומות נוספים כמו חברים או משפחה. אבל לפני הכל אלו אנחנו שסובלים מהכעס שלנו. מצויים בחוסר שקט תמידי, בעומס עשייה מטורף, לוקחים המון אחריות על הכתפיים ומרגישים טונות של אשמה לאחר ההתפרצויות. לכן, תהליך ניהול הכעסים נועד לפני הכל - עבורכם. כשאתם משנים את מערכת היחסים שלכם עם הכעס, החיים שלכם הופכים רגועים יותר ואז באופן טבעי הזוגיות, ההורות, העבודה משתנים גם הם.

אנחנו "מקולקלים"

לכל אדם יש עבר, ילדות, שבדרך כלל משפיע עליו. עוד לא ראיתי אדם אחד שגדל במקום ובנסיבות המושלמות. אבל אנחנו, האנשים עם בעיות ניהול הכעס, גדלנו בנסיבות לא רגילות. משהו קרה שם בילדות שהיה עוצמתי יותר מאשר לאחרים. ברוב המקרים נמצא שם הורה שהיו לו בעיות ניהול כעסים בעצמו, משברים כלכליים משמעותיים, מחלה של בן משפחה, חלילה מוות. גם נטישה יכולה להיות שם ומגוון נסיבות נוספות שיכולות להיות קשורות גם לעולם החיצוני למשפחה כמו חרם, קושי משמעותי בלימודים וכדומה.

בכל מקרה התוצאה היא אותה התוצאה אצל כולנו: גדלנו עם תחושה ששידרו לנו ברוב המקרים, שאנחנו לא בסדר, שאנחנו לא שווים. שאנחנו "מקולקלים". שימו לב שזה לכאורה מוטבע בנו עמוק. אנחנו לא בסדר, לא המעשים שלנו, מי שאנחנו מקולקל. זו תחושה קשה מאד לגדול בתוכה והיא בבסיס של הכעסנות שלנו כיום.

חייבים להיות מושלמים ומוצלחים

אז מרביתנו הולכים כיום באופן לא מודע עם התחושות האלו של "הקלקול" גם כשאנחנו אנשים בוגרים ומצליחים. באותם רגעים של כעס מתרחש למעשה שחזור רגשי של נסיבות העבר. לדוגמא, ניקח ילד שחווה חרם בשנות בית הספר היסודי שלו. אף אחד לא דיבר איתו ולעיתים אפילו התנכלנו לו. החוויה הרגשית הייתה שהוא עצמו "מקולקל" אחרת מדוע שנים ארוכות חווה את הדחייה הקשה של החרם? ואז, נניח שהוא עבר לחטיבת הביניים ובעיית החרם נפתרה. הוא הגיע למסגרת חדשה, עם ילדים חדשים ואפילו הפך למקובל. זה לכאורה נגמר נכון? לא בדיוק. תחושת הקלקול, שמשהו בו דפוק נותרה בו והיא חיה בו עד היום. יש בו פחד לא מודע לחזור ולהיות אותו ילד מוחרם.

והנה, כאדם בוגר הוא יושב עם משפחתו לארוחת ערב ומבקש מאשתו להעביר לו את המלח והיא בטעות תמימה מעבירה לו את הפלפל. באותם רגעים התגובות שלו יפעלו מתוך אותן חוויות של אותו הילד בן התשע שעבר את החרם. הוא מרגיש ששוב לא רואים אותו ושמתכלים לו והתרגום של זה בהווה יהיה שאשתו עושה לו את זה בכוונה או שהיא לא מספיק שמה לב אליו בכך שהיא מעבירה לו את הפלפל. הכל קורה באופן לא מודע כמובן וזה מלווה בהמון כעס.

סבל , סבל, סבל