איך להתמודד עם ילד עקשן?

קרה לכם פעם שהילדים שלכם לא עשו משהו שהם פשוט צריכים לעשות? להיכנס לגן? להכין שיעורי בית? לסדר את החדר? אם הם מתבגרים אולי הם אפילו ענו לכם בצורה לא נעימה וחצופה? מדוע זה קורה ואיך אפשר להתמודד עם מצבים כאלו? הנה:

כעס מגיע יחד עם רגשות נוספים

מייקל שמשפחתו הרחבה גרה בארצות הברית הוא יהודי שחי בארץ עם אשתו וילדיו. ביתו הבכורה בדיוק עמדה להתחתן כשנפגשנו. הוא הזמין את משפחתו מארצות הברית לחתונה אבל היה צריך את אישור משרד הפנים לכניסתם לארץ בשל מגבלות הקורונה.

הוא הגיע אל הפקיד במשרד הפנים שאמר לו שאי אפשר לאשר למשפחה כניסה לארץ. זה גרם למייקל לכעס מאד גדול והוא התפרץ על הפקיד. כששאלתי את מייקל מה הוא הרגיש. מייקל ענה שהוא היה עצבני וכועס ושהפקיד הזה היה פשוט זבל אנושי שלא מתייחס ללקוחות שלו כאל בני אדם אלא כאל עוד מספר בתור.

שימו לב עד כמה התיאור הרגשי של מייקל חלקי. הרי הוא הרגיש שם רגשות נוספים נכון? הוא היה מתוסכל, הרגיש חוסר אונים, הרגיש אכזבה ואולי גם בושה מהעובדה שמשפחתו המורחבת לא תוכל לקחת חלק בחתונה. אולי הוא הרגשי גם חוסר צדק.

כל כך הרבה רגשות מופיעים יחד עם הכעס ולעיתים קרובות גם מניעים אותו נכון? אבל אנחנו לא מבינים ואל מבטאים אותם בצורה מלאה ונכונה כלפי הסביבה. הנה שיחה חלופית עם הפקיד שכוללת את הרגשות שמעבר לכעס:

"פקיד יקר, תראה. אני מבין שאתה עושה את העבודה שלך ושיש לך נהלים שאתה צריך למלא. עם זאת, מדובר בחתונת הבת שלי ואני מאד מתוסכל מאוכזב שלא ניתן להכניס את המשפחה שלי לארץ. מאד לא נעים לי מהמשפחה שמאד רוצה להגיע. זה מרגיש לי מאד לא צודק שזה המצב וזה ממש מכעיס אותי . איזו חתונה זו תהיה בלי המשפחה? איך אתה יכול בכל אופן לעזור לי?"

ואיך כל זה זה קשור לילדים?

תראו, ילדים לא יודעים להביע באופן מילולי ומלא את הרגשות שלהם. הם בעיקר מתנהגים אותם. זה די דומה למייקל נכון? בואו נדגים זאת דרך דוגמא פשוטה: לדן יש ילד בכיתה א' שלאחר בית הספר הולך לצהרון במושב שבו הוא מתגורר.

כמעט בכל צהרים דן קיבל טלפון ממפעילת הצהרון שבנו מתנהג בצורה שקשה לה לשלוט עליו ושהיא מבקשת שדן יגיע לצהרון. זה מאד הכעיס את דן שהוא צריך לעזוב בכל פעם את עבודתו ולהגיע ולשכנע את בנו להישאר שם.

בואו ננסה לראות מדוע מתנהג כך בנו של דן? יש לכם השערות? מה הוא מרגיש שגורם לו להתנהגות הזו? תחשבו על זה קצת לפני שתמשיכו לקרוא.

מדובר בילד שעבר ממש לאחרונה מהגן לכיתה א'. המעבר הזה למסגרת בית הספר הוא לא פשוט מבחינה רגשית לכל ילד נכון? מקבוצת ילדים קטנה יחסית לבית ספר שיש בו מאות תלמידים, מבילוי במשחק ברוב שעות היום למסגרת של לימודים, ממקום חברתי בטוח למקום שבו הוא צריך להתחבר עם ילדים חדשים, מגננת וסייעת קבועות למגוון רחב של מורים חדשים. וואו! כל כך הרבה דברים חדשים להתמודד איתם.

ולכן, בסוף יום הלימודים איפה בנו של דן מעדיף להיות? בביתו או בצהרון? הוא זקוק למקום הבטוח שלו, לשחרר קצת מהמתח של יום הלימודים והמשימות החדשות ומההסתגלות. ועכשיו הוא צריך גם להיות במסגרת חדשה נוספת של הצהרון?

אז את הקושי שלו הוא מבטא דרך התנהגות שדורשת תשומת לב מהסייעת. זה הכל. הוא רוצה להרגיש בטוח ולכן הוא גם גורם דרך ההתנהגות שלו לכך שדן יבוא להיות איתו (אם הוא לא יגיע לביתו הבית יבוא אליו). למעשה הוא חווה קושי, פחדים, תסכולים ורגשות נוספים טבעיים בבית הספר ובצהרון.

אז מה עושים עם ילד עקשן?

על מנת לעזור לילדים שלנו להביע את העולם הרגשי אנחנו יכולים לשקף להם במקומם את מה שהם מרגישים. פשוט לבטא במקומם במילים את הרגשות שלהם.

הם לא יודעים לעשות את זה בעצמם ולכן צריך לאמן אותם לזה. זה ישמע כך: "אהוב שלי, אני כל כך מבין אותך. עברת לאחרונה לכיתה א' והרבה דברים שונים בבית הספר, נכון? יש הרבה יותר תלמידים בבית הספר מאשר בגן, יש הרבה מורות במקום הגננת הקבועה שהייתה לך, צריך לעשות משימות לימודים ולא רק לשחק. זה טבעי שתרגיש כך.

אני מבין שכשמגיעה שעת הצהרים, אתה רוצה לבוא הביתה ולנוח. להיות במקום שנוח לך יותר ולכן, לאחר יום שלם של מאמץ בבית הספר אתה פחות רוצה להיות בצהרון. עם זאת, אבא צריך להיות בעבודה ולא יכול להיות איתך בצהרון או בבית ולכן, אתה צריך להישאר בצהרון".

אגב, מתוך ההבנה הרגשית יכולים להגיע גם פתרונות מעשיים רבים בעניין הצהרון (כמו לשוחח בטלפון בשעת סיום בית הספר או בחירה של יום אחד שבו בנו של דן יכול להגיע הביתה או לחבר במקום לצהרון).

אנחנו לא כל כך שונים מהילדים

אם תחשבו על זה, אנחנו האנשים עם בעיות ניהול הכעס, קצת דומים לילדים. אני לא מתכוון חלילה שאנחנו מתנהגים בילדותיות אלא שההבעה הרגשית שלנו ושלהם חסרה באופן דומה. מייקל ובנו של דן מתנהגים בצורה דומה.

אצלנו, זה בעיקר בגלל שבנסיבות העבר שבהן גדלנו כילדים, לא היה מקום לדבר על הרגשות והביטוי הרגשי הפך לשריר רפוי. בסדנא לניהול כעס אנחנו מחזקים את השריר הזה על ידי אימון חוזר ואם תחשבו על כך לעומק, חיזוק המיומנות הזו אצלכם יכולה בהחלט להקרין גם על הילדים שלכם, משום שתעזרו להם לבטא את הרגשות שהם לא מצליחים להביע בכוחות עצמם.

בנוסף, הם גם יראו מכיוונכם הבעה הולכת וגוברת של רגשות ככל שתהליך ניהול הכעסים יתקדם ויקבלו מכך השראה ולמידה שונה מזו שאתם חוויתם בילדותכם.

עמית

למידע על הסדנאות הקרובות לניהול כעס לחצו כאן

למידע ורכישה של הספר "לפרוץ את הדרך - המדריך לניהול כעס" לחצו כאן

לבדיקה מבוססת מחקר של רמת הכעס שלכם לחצו כאן

למידע על קורס הכשרת המטפלים בניהול כעס לחצו כאן