אין גיל לטיפול בכעסים אחד הדברים שאני רואה שוב ושוב בעבודה עם אנשים שסובלים מהתפרצויות זעם הוא שאין באמת גיל לטיפול בכעסים. אנשים יכולים להגיע בגיל צעיר, בגיל ארבעים, בגיל שישים, וגם בגיל מבוגר הרבה יותר. העקרונות שמפעילים את הכעס הם אותם עקרונות, וגם הדרך לשינוי מבוססת על אותם דברים: להבין מה מפעיל אותנו, ללמוד לדבר רגשות בצורה נכונה, ולבנות תגובה חדשה במקום התגובה האוטומטית. לפעמים דווקא בגיל מבוגר רואים עד כמה האוטומטים של הכעס יכולים להמשיך לפעול במשך שנים ארוכות. אדם יכו

כשהכעס יוצא כאילו משום מקום הרבה פעמים הכעס מרגיש כאילו הוא יצא משום מקום. מישהו אמר מילה. מישהו עשה משהו קטן. הייתה הערה, מבט, איחור, טון מסוים — ובום. הכול התפוצץ החוצה. ואז גם אנחנו לא תמיד מבינים איך זה קרה. רגע לפני כן עוד היינו בסדר, ופתאום יצאה תגובה חזקה מאוד. לפעמים אנחנו שומעים את עצמנו צועקים, אומרים משפטים קשים, מגיבים בעוצמה — ורק אחר כך שואלים את עצמנו: איך הגעתי לשם? גם הסביבה לא תמיד מבינה. מבחוץ זה נראה לא בפרופורציה. הם אומרים לעצמם: “מה כבר אמרתי?”, “מה כבר

יום רגיל שמסתיים בעוד התפרצות תחשבו על יום עמוס במיוחד. אתם קמים בבוקר וכבר מרגישים שיש יותר מדי דברים על הראש. עבודה, לקוחות, ילדים, בית, סידורים, הודעות, משימות שלא נגמרות. אתם מנסים להספיק הכול, לעשות הכול כמו שצריך, לא לאכזב אף אחד, לא לפספס שום דבר. במהלך היום אתם מתאפקים. מישהו מדבר אליכם לא יפה, ואתם בולעים. משהו לא מתקדם כמו שרציתם, ואתם ממשיכים. מישהו מבקש מכם עוד משהו, ואתם אומרים “בסדר”, למרות שבפנים אתם כבר מרגישים שאין לכם אוויר. ואז בערב, בבית, מגיע משהו קטן. או

כשאתם כבר יודעים שיש בעיה — ועדיין זה חוזר יש שלב שבו אנחנו כבר יודעים שיש לנו בעיית כעסים. אנחנו כבר לא אומרים רק “הם הביאו אותי לזה”, “ככה אני”, או “כולם מתעצבנים”. אנחנו מבינים שיש כאן דפוס שחוזר על עצמו. אנחנו מבינים שההתפרצויות פוגעות בנו, בזוגיות, בילדים, בעבודה, ובאנשים שאנחנו אוהבים. ואז אנחנו באמת מנסים להשתנות. אנחנו אומרים לעצמנו: בפעם הבאה אני לא אתפרץ. אני אשתוק. אני אחזיק את עצמי. אני לא ארים קול. אני לא אגיד את המשפט הזה שאני אחר כך מתחרט עליו. לפעמים זה אפילו

כשהעובד עושה משהו אחר ממה שביקשתם תחשבו שאתם מנהלים עסק, ויש לכם עובד. ביקשתם ממנו לעשות משהו בדרך מסוימת, אבל הוא עושה את זה אחרת. ברגע הראשון אתם מרגישים שהוא לא מקשיב לכם, שהוא לא עושה מה שביקשתם, שאולי אתם מאבדים שליטה על מה שקורה בעסק. הכעס עולה מהר. מבחינתכם, זה לא רק שינוי קטן בדרך העבודה. זה לוחץ על מקום עמוק יותר: “למה הוא לא עושה את מה שביקשתי?”, “למה אני צריך להסביר שוב?”, “איך אני יכול לסמוך עליו?”, “אם כל אחד יעשה מה שהוא רוצה, איך העסק יתנהל?” אבל יכול להיות שהע

אתם מתפקדים, אחראים — ובכל זאת הכעס יוצא תחשבו על עצמכם. אתם אנשים מתפקדים. עובדים, מנהלים בית, מחזיקים זוגיות, ילדים, משימות, חשבונות, מחויבויות. מבחוץ אתם יכולים להיראות אנשים רגילים לגמרי. אפילו אנשים רציניים, מסורים, אכפתיים, כאלה שאפשר לסמוך עליהם. אבל בתוך החיים הקרובים שלכם, בעיקר בבית, בזוגיות, מול הילדים או במצבי עומס, הכעס לפעמים יוצא בעוצמה שגם אתם לא תמיד מבינים. אחרי ההתפרצות אתם יכולים להצטער, להסביר לעצמכם שזה היה בגלל הלחץ, בגלל העומס, בגלל שלא הקשיבו לכם, בגל

לפעמים לוקח שנים להודות שיש בעיה הרבה פעמים טיפול בכעסים בזמן משבר מתחיל אחרי תקופה ארוכה מאוד של התנגדות. לפעמים לוקח חודשים, ולפעמים שנים, עד שאדם מצליח להגיד לעצמו בכנות: יש לי בעיית כעסים. לא כי הוא לא רואה שקורים דברים. הוא רואה. הוא יודע שהיו התפרצויות, שהוא אמר דברים שפגעו, שהיו רגעים שבהם הוא איבד שליטה. אבל להודות בזה באמת זה כבר סיפור אחר. הסיבה היא שלהודות שיש לי בעיית כעסים לוחץ על אחת הנקודות הכי כואבות אצל אנשים עם בעיות כעסים: אשמה. הרבה פעמים בילדות נתנו לנו ל

כשכבר הבנתם שיש בעיה — ועכשיו צריך לבחור איך לטפל בה יש רגע חשוב מאוד בתהליך של כעסים: הרגע שבו אנחנו כבר לא עסוקים רק בלהסביר למה כעסנו, אלא מבינים שיש כאן דפוס שחוזר על עצמו ושכדאי לטפל בו. זה רגע לא פשוט, אבל הוא גם רגע טוב. כי ההכרה שיש בעיה היא לא חולשה. היא התחלה של שינוי. ואז עולה שאלה טבעית: מה הדרך הנכונה? האם עדיף להגיע לסדנה קבוצתית לניהול כעסים, או לעבור את אותה עבודה במסגרת אישית? הרבה אנשים מתלבטים בדיוק בנקודה הזו. מצד אחד, קבוצה יכולה להישמע מאיימת. מצד שני, ע

זה מתחיל בעומס שלא נגמר תחשבו על אדם עצמאי שיש לו עסק. בבוקר הוא כבר עם עשרות דברים על הראש: לקוח שמחכה להצעת מחיר, עובד שלא הגיע בזמן, ספק שלא חזר אליו, חשבונית שצריך להוציא, תזרים שצריך לעקוב אחריו, הודעות שלא נגמרות, ובמקביל גם בית, זוגיות וילדים. הוא מנסה להספיק הכול, לענות לכולם, להחזיק את העסק, להחזיק את המשפחה, לא לאכזב אף אחד. ואז מגיע משהו קטן. למשל, עובד עושה טעות מול לקוח. ובבת אחת הכעס יוצא בעוצמה. קול חד, משפט פוגע, התפרצות, או תחושה שהוא חייב עכשיו “ליישר” את כו

זה מתחיל בהרבה “בסדר” קטנים תחשבו על יום רגיל. בבוקר בעבודה מישהו מבקש מכם לעשות משהו שלא באמת שלכם, ואתם אומרים “בסדר”. אחר כך לקוח מדבר אליכם בטון לא נעים, ואתם בולעים. בצהריים מישהו לא מעריך את המאמץ שלכם, ואתם ממשיכים הלאה. בערב בבית מבקשים מכם עוד משהו קטן, ואתם שוב אומרים “בסדר”, למרות שבפנים אתם כבר מרגישים שזה יותר מדי. ואז מגיע רגע קטן. אולי הערה של בן או בת הזוג. אולי ילד שלא מקשיב. אולי משהו בבית שלא נעשה כמו שציפיתם. ופתאום אתם מתפרצים. מבחוץ זה נראה כאילו התעצבנת

הרבה אנשים שואלים איך אפשר להרגיע כעס בזמן ריב. הרי ברגע האמת זה מרגיש כמעט בלתי אפשרי. משהו נאמר, משהו בטון של הצד השני לוחץ לנו על נקודה רגישה, ופתאום הגוף מגיב לפני שהראש מספיק לחשוב. הקול עולה, המשפטים נהיים חדים יותר, וכל מה שחשוב לנו באותו רגע הוא להסביר, להוכיח, לנצח או לגרום לצד השני להבין כמה הוא טועה. ואז, כמה דקות אחר כך, כשהריב נגמר או כשהצד השני מתרחק, מגיעה השאלה המוכרת: איך שוב זה קרה? איך מריב קטן הגענו למילים כאלה? איך שוב איבדנו שליטה דווקא מול האדם שאנחנו ה

דיברתי בעבר לא מעט על היתרונות של קבוצה לניהול כעסים. על היכולת להבין את עצמנו דרך הסיפורים של אחרים, על המוטיבציה שנוצרת כששומעים משתתפים שמתחילים להשתמש בכלים, ועל התחושה החשובה שאנחנו לא לבד. שיש עוד אנשים נורמטיביים, עם לב רחב, שמתמודדים עם אותה בעיה של כעסים ורוצים באמת לשנות אותה. אבל לפעמים עולה השאלה: ומה לגבי תהליך אישי? מתי נכון לבחור סדנה אישית לניהול כעסים, ומה בעצם ההבדל בינה לבין קבוצה? כאן חשוב לדייק כבר בהתחלה. סדנה אישית לניהול כעסים היא לא טיפול אישי במובן ה

כעס הוא רגש סלקטיבי. הוא לא יוצא בכל מקום באותה צורה. יש מקומות שבהם הוא כמעט לא יוצא בכלל, ויש מקומות שבהם הוא יוצא בצורה גולמית, חזקה, כמעט בלי פילטרים. בדרך כלל הכעס יוצא במקומות הבטוחים שלנו. מקום בטוח הוא מקום שבו אנחנו מרגישים שאין השלכות, או שיש השלכות מועטות. לכן הרבה פעמים הכעס יוצא דווקא בזוגיות או מול הילדים. כל עוד הצד השני לא מסמן גבול ברור – זה מרגיש בטוח. בעבודה זה כבר משתנה מאדם לאדם. עבור חלק מהאנשים, מקום העבודה הוא מקום בטוח מאוד. אם אתם בתפקיד ניהולי בכיר,

חשוב לי להתחיל בגילוי נאות: אני לא פסיכיאטר, ולכן אני לא נותן המלצה לגבי שימוש בתרופה כזו או אחרת לניהול כעסים. לפעמים תרופות ניתנות במצבים מורכבים יותר מבעיית כעסים עצמה – חרדה משמעותית, דיכאון, הפרעת קשב, תנודות במצב הרוח, קשיים בוויסות רגשי או מצבים נוספים שדורשים אבחון רפואי מקצועי. בגדול, תרופות פסיכיאטריות פועלות על ויסות. חלקן מרגיעות עוררות יתר, חלקן משפרות מצב רוח ותפקוד, חלקן מייצבות תנודות, וחלקן מסייעות לקשב או לחשיבה מאורגנת יותר. לכן הן בהחלט יכולות להיות משמעות

הרבה אנשים שואלים אותי איך סדנה לניהול כעסים באמת עובדת. יש כאלה שמדמיינים משהו כמו בסרטים או בסדרות. מעגל כזה שבו כל אחד אומר “אנחנו אוהבים אותך”, או איזו דינמיקה שבה מישהו כועס, מישהו אחר מרגיע אותו, ואני מפעיל את הקבוצה כדי לראות מה קורה. אז לא. זה ממש לא כך. סדנה לניהול כעסים היא קודם כול מקום שבו רוכשים כלים חדשים. לא מקום שבאים אליו לפרוק, וזו גם לא קבוצת תמיכה. זה תהליך מובנה, מעשי, שבו לומדים להבין את הכעס, לזהות את מה שמפעיל אותו, ובעיקר ליישם את הכלים במהלך השבוע, ב

הרבה אנשים שמתחילים לחשוב על תהליך לניהול כעסים מניחים שתהליך אישי, אחד על אחד, הוא תמיד הדבר הטוב ביותר. הרי שם מדברים רק עליי, על הסיפורים שלי, על מה שקרה לי בבית, בזוגיות, בעבודה או עם הילדים. זה נשמע הכי מדויק והכי אישי. אבל דווקא בתהליך של ניהול כעסים, קבוצות קטנות לניהול כעסים יכולות להיות מקום חזק מאוד לשינוי. לפעמים אפילו מדויק יותר מתהליך אישי בלבד. הסיבה היא שכעס הוא לא רק סיפור אישי. הוא גם דפוס. וכשאנחנו רואים את הדפוס הזה אצל אחרים, פתאום אנחנו מצליחים להבין טוב

הבית אמור להיות המקום הבטוח שלנו. המקום שבו אפשר לנוח, להוריד הילוך, להיות אנחנו. אבל בפועל, דווקא הבית יכול להפוך למקום הכי סוער. ככל שיש יותר אנשים באותו מרחב, כך יש יותר רצונות, יותר צרכים, יותר רגשות, ויותר רגעים שבהם משהו מתנגש. בערב, כשכולם חוזרים עייפים, או בסופי שבוע כשכולם יחד הרבה שעות – זה יכול להיראות כמו כאוס. ילד אחד רוצה שקט, השני רוצה לשחק. אחד רעב, השני עצבני, ההורה רק רוצה שהבית יירגע, ובתוך כל זה כל אחד מביא איתו גם את מה שעבר עליו במהלך היום. ואז מספיק רגע

ניהול כעסים בהורות – איך לשמור על גבולות בלי לאבד שליטה הורות היא דבר מורכב. אף ילד לא מגיע עם הוראות הפעלה. וגם אם לרגע נדמה לנו שכבר הבנו משהו, שהצלחנו לבנות סדר מסוים בבית, שהגענו לאיזו שגרה שעובדת – הילד משתנה. הוא גדל. הצרכים שלו משתנים. ואז גם ההורות שלנו צריכה להשתנות בהתאם. נניח שכבר הרגלתם את הילד להיות בלול. יש גבול ברור, אתם יודעים איפה הוא נמצא, יש לכם תחושת שליטה. ואז הוא מתחיל לזחול, אחר כך ללכת, ופתאום הוא מגיע לכל מקום. צריך לשמור עליו אחרת לגמרי.או נניח שכבר

לפעמים לוקח הרבה זמן להגיע לסדנה. לא כי אין בעיה, אלא כי מהצד של האדם הכועס זה נראה כמו משהו קצר וחולף. הייתה הצטברות רגשית, הייתה התפרצות, ואז הגיעה הקלה. כמה דקות של כעס, אולי צעקות, אולי מילים קשות – ואז מבחינתנו זה נגמר. חוזרים לשגרה. אבל הצד השני מרגיש משהו אחר לגמרי. אני הרבה פעמים משתמש בדימוי של הקאה. מי שמקיא מרגיש הקלה. משהו שהיה בפנים, לחץ, תסס, לא היה אפשר להחזיק אותו יותר – ואז הוא יצא. אבל מה מרגיש מי שהקיאו עליו? הוא לא מרגיש הקלה. הוא מרגיש שהוא צריך להתנקות.

לפעמים ריב זוגי מתחיל ממשהו קטן. צלחת שנשארה בכיור. הערה קטנה. איחור. טון דיבור. ותוך כמהדקות זה כבר הופך לריב גדול. הקולות עולים, הכעס מתפרץ, ואז מגיע השקט. לא שקט רגוע – אלא שתיקה מתוחה. לפעמים לו יכולים להית אפילו כמה ימים שלא מדברים באמת. אווירה כבדה בבית. ריחוק. שמשפיעים על הבית כולו. ואז עולה השאלה: איך הגענו לזה בכלל? זה לא באמת הריב על “השטות” אחד הדברים החשובים להבין לגבי שליטה בכעסים בזוגיות הוא שהריב כמעט אף פעם לא באמת על אותו עניין קטן. נניח שבת הזוג אומרת: “שכחת